השפה העברית

לשון חכמים

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2022
היסטוריה של העברית
היסטוריה של העברית
לדף הקודם | לדף הבא


לשון חכמים, הקרויה גם לשון חז"ל (חכמינו ◄זכרונם לברכה), היא העברית שאנו מכירים מן המשנה, מן התלמוד ומן המדרשים. לשון זו התפתחה בהדרגה מלשון המקרא במשך כמה מאות שנים, והיא נחשבת לתקופה השניה בתולדות העברית.

השינוי מלשון המקרא ללשון חכמים התחיל כנראה כבר בלשון הדיבור של תחילת ימי הבית השני, כאשר גולי בבל חזרו לארץ. רבים מהשבים מבבל דיברו בשפה ◄הארמית, וחלקם דיברו גם שפות ולהגים אחרים (לדוגמה, 'אשדודית' - ע"פ ספר נחמיה). מאוחר יותר, נוספו לשפות המדוברות בפיהם גם הלשונות ◄היוונית ו◄הרומית. המזיגה של השפות הללו ותהליכי שינוי טבעיים שקרו בשפה, הביאו להתפתחות של שפה מדוברת שהיתה שונה משפת המקרא שקדמה לה.

אם בספרים שנתחברו בימי הבית השני, בספר דברי הימים, בעזרא ובנחמיה, מוצאים עקבות מועטים בלבד ללשון החכמים, וסגנונם נוטה עדיין להיות סגנון מקראי, הרי שבהדרגה, המשיכה והתגבשה שפת הדיבור של לשון החכמים עד שהפכה גם ללשון הכתובה, בכתיבת המשנה.

המאפיינים העיקריים של לשון החכמים

אוצר המילים

מילים רבות שהיו שכיחות ושגורות בלשון המקרא נעלמו בתקופת חז"ל והוחלפו במילים אחרות. בעיקר מדובר במילים הקדומות יותר, אלו שנמצאות בשירה המקראית בלבד. היו גם מילים רבות, שהשתמשו בהן בזמן המקרא בלשון היומיום, ושהפסיקו לשמש בלשון חכמים. לעומת זאת, מוצאים בעברית בתקופה זו למעלה משלוש מאות שורשים חדשים. חלקם שורשים עבריים עתיקים, אשר היו בשימוש גם בזמן המקרא אך במקרה לא הופיעו בספרי התנ"ך. מילים רבות אחרות נוספו לעברית מלשונות זרות. דרך נוספת ליצירת מילים חדשות - ◄הלחמים שנכתבו על פי השמיעה (מִנַּיִן = מן אַיִן, כיצד = כְּאֵי צַד, תריסר = תרי עשר).

היו גם מילים מקראיות שעברו ◄תהליכי שינוי שונים לעומת זמן המקרא:

נוצרו מבנים חדשים:

תיקוני המעתיקים:
לשון חז"ל השפיעה על העברית בת זמננו גם בצורה לא מכוונת - דרך שיבושי מילים של המעתיקים. כתבי היד של המשנה ושל התלמוד הועתקו במשך השנים בידי מעתיקים אשר חלקם כבר לא שלטו בשפה המקורית, והם "תיקנו" ושינו את השפה במקומות שונים, על פי הבנתם.

  • החלפה בין ד' ור' בגלל הדמיון ביניהן: לגרר (כמו לגרר גבינה) - במקום לגרד (בבלי חולין א) (?); להדיר שינה - במקום להדיד שינה (מלשון נדודי שינה) (?).
  • החלפה בין ס' לבין מ' סופית: ליסטים במקום ליסטיס (מיוונית)

שינויים בתחביר

  • שימוש ב"ש" כמילת שעבוד במקום "אשר" ו"כי" המקראיות
  • פירוק המבנה ההדוק של לשון המקרא:
    • פיצול מבנה הסמיכות באמצעות המילה "של" ("שינה של שחרית", "שלומה של מלכות")
    • שימוש בפסוקית זמן במקום במקור הנטוי ("בשעה שבא" במקום "בבואו")
    • שימוש בפסוקית סיבה במקום בו' החיבור ("כיוון שהחמה זורחת עליו היה פושר" במקום "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָמָס")
    • שמוש במשפטי ייחוד ("אמר לו הקב"ה למשה", "החכם עיניו בראשו", "שקר אין לו רגליים")

שינוי בזמני הפועל

  1. נעלמה ◄ו' ההיפוך, נשתכח העתיד המוארך (אשמרה, אעברה), אבד העתיד המקוצר (וְהַנַּעַר יַעַל) ונעלם המקור המוחלט (זכור תזכור).
  2. שימוש במבנה "היה+<בינוני>" לציון עבר מתמשך (היו מסובין) או פעולה אופיינית (הוא היה אומר)
  3. שימוש במבנה "עתיד+<שם פועל>" (וכן "סופ(כינוי)"+<שם פועל>) לציון עתיד (עתיד לילך, סופו ליתן)

שינויים בדקדוק

  1. שימוש בכינוי 'את' ו־'אתן' לזכר (למשל בהגדה של פסח: "שאינו יודע לשאול את פתח לו"). שימוש ב־'הן' במקום 'הם'. ◄סיומת -ין לריבוי לפועל ולשם העצם: גירושין, נישואין, מטבילין, מסובין.
  2. שימוש רב בשורשים מרובעים: נמנם, ערבב
  3. שימוש בשם פועל שונה מן הצורה המקראית בגזרות חפ"נ ונחי פי"ו: לילך, לידע
  4. שינויים בבנייני הפועל: בניין פוּעל נעלם כמעט לגמרי; נוספו בניינים חדשים: נתפעל (נשתתק, נשתנה), שפעל (שעבד)
  5. צורת "תפעלנה" לנוכחות ולנסתרות נעלמה והתמזגה עם "יפעלו"
  6. פעלים מגזרת נחי ל"י קיבלו תכונות הדומות לגזרות נחי ל"א ולהיפך. למשל, כינוי המושא החבור של עשה+אותם הוא עשאם ולא עשם; מהפעלים נשא וקרא מתקבלים נשוי וקרוי; מתקבלות הצורות לקרות (במקום לקרוא), מצינו (במקום מצאנו), לירד ולישב (במקום לרדת ולשבת).
  7. כתיב מלא מאד, למשל שימוש ביו"ד לציון תנועת צירה (הידיד שלנו = "ידידינו", הרֵעַ שלנו = "ריענו").
  8. חילופי מין של מילים בין זכר ונקבה.
  9. משקלים וסיומות שם חדשות: המשקל ◄אפעלה; הסיומת ◄-א לשמות; הסיומת ◄-אי לבעלי מלאכה; הסיומת ◄-אי לשם היליד ועוד.


הפניה





כל הזכויות שמורות © רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2022