השפה העברית - אליעזר בן־יהודה / אליעזר בן-יהודה
השפה העברית

אליעזר בן־יהודה

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2018
היסטוריה של העברית
היסטוריה של העברית
לדף הקודם | לדף הבא

אליעזר בן-יהודה

"עוד לא הייתה עֵת לישראל, מיום צאתו מארצו, אשר האחדות הייתה דרושה לו כהיום. דבר גדול וכבד מאוד עלינו לעשות הפעם, אשר לא בכוח איש אחד ואף לא בכוח אלפי אנשים ייעשה – כי אם בכוח כל העם כולו. אך האחדות הזאת לא תהיה לו בלתי אם שפה אחת ידבר, ושפה אחרת מבלעדי שפת אבותיו לא תיתן לו האחדות הזאת … רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו
אם לא נסכין מעט מעט לדבר עברית, בשבתנו בביתנו ובצאתנו…לטייל, בלכתנו לשוק לקנות – לא נצליח. אתם הצעירים…התאחדו, התחברו, היו לאגודות ... להחיות את שפתנו הנובלת בארץ אבותינו"

אליעזר בן־יהודה, מתוך מאמר בכתב העת "חבצלת", גיליון 26 - 28, תרמ"ב - 1882.

תנועות ההשכלה והתחיה הלאומית היהודית, שקמו באירופה בסוף המאה השמונה עשרה, סימנו את תחילת מעברה של העברית לתקופה המודרנית. העברית, ששימשה עד אז כשפה שניה וכשפת קודש ליהודי הגולה, הלכה וקיבלה במהלך המאה התשע עשרה צביון של שפה לאומית, שפה שנכתבים בה ספרים וכתבי־עת ושהופכת בהדרגה לשפת האם של דור שנולד וגדל בארץ ישראל.

תפקיד ראשון במעלה בתהליך זה מילא אליעזר בן־יהודה, שעלה לארץ בשנת 1881 והוביל את תחייתה של הלשון העברית בארץ ישראל, עד למיסודה בידי העליה השניה, בראשית המאה העשרים.

אליעזר בן־יהודה נולד בליטה בשנת 1858, בשם אליעזר יצחק ליב פרלמן (אליאנוב). בגיל בר מצווה נשלח ללמוד בישיבה בעיר פולוצק, ומגיל 15 למד בבית הספר הריאלי בעיר דווינסק. בשנת 1878 נסע בן־יהודה לפאריס והחל בלימודי הרפואה. בעיתונות הרוסית של אותם הימים הוא קרא על מאבקו של העם הבולגרי לעצמאות, ובעיתונות העברית על "שאלות" לאומיות של העם היהודי, "והנה כמו ברק הבריק לפני עיני... וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אלי: תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!"

בשנת תרל"ט (1879) פרסם, בירחון השחר, את מאמרו הראשון ◄שאלה נכבדה (במקור: "שאלה לוהטה"), וחתם בשם העט "בן־יהודה". המאמר דן בתחייה הלאומית היהודית בארץ ישראל, והציג ברמז את האפשרות של תחיית הדיבור העברי: "כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפץ".

בתחילת שנת תרמ"ב (1881) נישא בן־יהודה לדבורה לבית יונאס, ושניהם עלו לארץ ישראל. אליעזר בן־יהודה החל לעבוד בעיתון החבצלת בירושלים, ולימד במשך זמן קצר בבית הספר של חברת כי"ח בירושלים, בהציבו תנאי שהוראתו תהיה בעברית בלבד. בשנת תרמ"ה (1885) הוציא לאור את עיתונו "הצבי", אשר נקרא אחר כך גם "ההשקפה" ו"האור".

בשנת תרמ"ב (1882) נולד בנו של בן־יהודה, בן ציון, המוכר לנו יותר בשם איתמר בן אב"י (=אליעזר בן יהודה). איתמר בן אב"י נודע כ"ילד העברי הראשון", משום שהיה הילד הראשון ששפת האם שלו היתה עברית. בשנת תרנ"א (1891) מתה דבורה אשתו של בן יהודה ממחלת השחפת, והיא בת 36 בלבד. בן־יהודה, שנותר אלמן ומטופל בשני ילדים רכים, ביקש מאחותה של דבורה לבוא לארץ ולהינשא לו, והיא נעתרה לבקשתו, עלתה ארצה ושינתה כאן את שמה לחמדה.

בשנת תר"ן (1890) יסד בן יהודה יחד עם דוד ילין את "ועד הלשון העברית", שהפך לימים ל"אקדמיה ללשון העברית", ועמד בראשו עד פטירתו.

מאה שנה לועד הלשון

מנהגיו, אורח חייו של בן יהודה, והעובדה שביקש לעשות את העברית לשפת חול קוממו נגדו את רבני היישוב הישן ואלה הלשינו עליו לשלטונות הטורקים וטענו שבכתביו הוא מבקש לעורר מרד בשלטון. בשנת 1894 הוא נשפט לשנת מאסר אך בסיועו של רוטשילד ערעורו התקבל. מאז, החמירה הצנזורה הטורקית בכל הנוגע לפרסום ב"הצבי" ובן־יהודה החל לרכז את כל מאמציו בתחום הלשוני (ופחות בתחום הלאומי).

בשנותיו האחרונות הקדיש בן יהודה את עצמו לעבודת ההכנה של מילונו הגדול, וחלק מן העבודה עשה באירופה ובאמריקה, שבה שהה בימי מלחמת העולם הראשונה. בליל שבת, נר שני של חנוכה תרפ"ג (1922), נפטר בן־יהודה, והוא בן 65.

אליעזר בן-יהודה

הפניה





כל הזכויות שמורות © רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2018