השפה העברית
ירושלים של זהב
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
"יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב", שירה המפורסם של המשוררת והמלחינה נעמי שמר, קנה את עולמו בשעה אחת בפסטיבל הזמר לסיום חגיגות יום העצמאות תשכ"ז – 1967. הוא הפך להמנונם הטבעי של משחררי העיר העתיקה, והוא הפזמון העברי המוכר ביותר בעולם. גדולתה של המשוררת היתה בכך שידעה לדלות ממכמני המקרא, התלמוד והמדרשים, השירה והסיפורת העברית לאורך הדורות ביטויים, אזכורים, פסוקים ורימוזים וארגה אותם לכדי השיר/הפיוט הנפלא הזה.
על חלק מ"הגניבות הספרותיות" אלה נעמוד כאן:


א. "יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב" – ביטוי זה שאול מסיפור אהבתם של ר' עקיבא ורחל; בימי עוניים היו ישנים במתבן, ובבוקר היה ר' עקיבא מלקט את התבן משערותיה של אשתו ואומר לה: "לוּ היה לי הייתי קונה לך ירושלים של זהב". זה היה תכשיט או אולי כתר מזהב בדמות חומת ירושלים, שהחתן היה מעניק לכלתו בליל חופתם, שהרי חתן וכלה בליל חופתם דומים למלך ולמלכה. נעמי הוסיפה את הצירוף "ירושלים של אור" כסמל לכיסופי גאולה שמימיים, כפי שהיא אף מסיימת באור: "אלפי שמשות זורחות".


ב. "לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר" – ביטוי זה הוא פרי קולמוסו של ר' יהודה הלוי בפיוט המפורסם "ציון הלא תשאלי". ריה"ל – גדול משוררי ספרד, רופא ופילוסוף, ביקש להביא את המשיח ע"י עלייתו ארצה. שירו זה הוא שיר קינה הרווי רגש לאומי ותקווה לגאולת ישראל ולבניית המקדש. בסיום הבית הראשון הוא כותב: "לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ" – בהיותו משבט לוי חלם ריה"ל להיות כינור בתזמורת של בית המקדש בעת שיבת ציון. ואולי התכוונה נעמי לחבר בין "כינור דוד" וספר תהלים לבין פיוטו של ר' יהודה הלוי עם שירת ציון המתחדשת בעת שיבת ישראל לארצו – "שירת הכינור" כראי לשרשרת הדורות.


ג. "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם"... הפסוק המפורסם מתהלים קל"ז, המתאר את בני ישראל שגלו לבבל ואת אשר אירע להם "על נהרות בבל". הגולים סרבו לבקשת הבבלים לשיר משירי ציון על אדמת נכר (האגדה מספרת שהלויים קטעו את אצבעותיהם כדי שלא ייאלצו לנגן), והם נשבעים שלא לשכוח את ירושלים; הם מקבלים על עצמם קללה, שאם אשכחך יינטל הכח מידם הימנית, ולשונם תדבק לחכם – יהיו אילמים. פסוק זה, כידוע, נאמר ע"י החתן לפני שהוא שובר את הכוס כזכר לחורבן המקדש. נעמי שמר מעצימה את המלים "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם", באשר היא אינה משלימה את הפסוק המקורי, והיא מסיטה אותנו לזוהר של ירושלים "אֲשֶׁר כֻּלָּהּ זָהָב"...


ד. "כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם כִּנְשִׁיקַת שָׂרַף" – משפט זה שאול מישעיהו (פר' ו') המספר על חזון שנתגלה אליו, ובו הוא מתקדש להתמנות לנביא. הנביא רואה את הקב"ה יושב עם מועצת שריו, כשהשרפים, כינוי למלאכים, שרים את תהילתו. וכדי להכין את ישעיהו למעמד ההתקדשות הוא עובר טקס טהרה מטומאתו ע"י שרף הלוקח גחלי אש מעל המזבח (כעין מעשה הכהן הגדול ביום הכיפורים), ומעבירן על שפתיו הטמאות. גחלי האש נוגעות על שפתיו, אך אינן שורפות אלא צורבות אותן קלות כדי לטהרו. נעמי ארגה את טקס ההתקדשות הזה לכדי משפט אלמותי, ובו היא מטהרת כביכול את ישראל כדי להיות ראוי להתקדש עם הכלה ירושלים. נשיקה זו שנותן החתן לירושלים הכלה היא 'נשיקה שמיימית' המסמלת אהבה, טהרה והתקדשות, אך גם געגוע, כאב וצריבה, כי עברו אלפי שנות גלות עד שהאוהבים נפגשו כדי לקיים את השבועה "אם אשכחך ירושלים".


ה. "וְלָךְ לִקְשֹׁר כְּתָרִים" – הביטוי שאול מאגדה על מתן תורה ובה מסופר על משה רבנו, שבשעה שעלה למרום מצאו להקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות (קישוט חלק מהאותיות בספרי התורה והמזוזות, על ידי תגים מיוחדים), וזאת כדי שיבוא ר' עקיבא לאחר דורות וידרוש על כל תג ותג תילי תילים של הלכות. המדרש מדגיש שקשירת התגים לאותיות מציינת את אחדותה של התורה והעלאתה לכלל שלמות בספירה השמיימית, אך במישור הארצי ר' עקיבא ואחריו אלפי חכמים יכולים לדרוש ולפענח אותה מחדש בכל דור ודור, והיא תיראה להם חדשה כבזמן נתינתה בהר סיני. ואולי ביקשה נעמי להעלות את ירושלים לדרגת התורה – מחד גיסא הוויתה שמיימית ומקודשת, מעין "ירושלים של מעלה", אך מאידך גיסא, עם ישראל יכול לקשור לה תילים של כתרים המתאימים לאותה עת ולאותו זמן, דהיינו, "ירושלים של מטה" – תושביה בני חורין לפענח את צפונותיה מחדש בכל דור, אך בתנאי שאינם פוגעים ב'מסד' שלה.


ו. "שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת" – השופר ביהדות משמש כדי להקהיל את העם, להתריע ולהזעיק למלחמה; הוא מוזכר במעמד הר סיני ונשמע בימים הנוראים, והנביאים הפכו אותו לסמל בעת "קיבוץ נדחי ישראל", כפי שנאמר בתפילה: "תקע בשופר גדול לחרותנו". כידוע שני הבתים האחרונים נוספו לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים כאנטיתזה (הנגדה) למה שכתבה לפני המלחמה: "חָזַרְנוּ אֶל... לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר, שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר-הַבַּיִת... נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יַם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחו...! לבטח בעת כתיבת מלים אלו הדהדו באזניה קול תקיעות השופר של הרב האלוף שלמה גורן ברחבת הכותל רגעים מועטים לאחר כיבושו.


שלושת אלפי שנות חורבן וקינה ("אֵיכָה יָבְשׁוּ"...) לצד בנייה וקדושה, געגועים ואהבה עם כאב וצריבה, ריחוק, ניתוק וגלות עם כמיהה להתמזגות, שיבה וגאולה – כל אלה ואחרים נארגו בידיה האמונות של נעמי שמר כדי לתת לנו את "שירת ירושלים החדשה" של עם ישראל, כשהיא מנגנת את 'שירי המעלות' בכינורו של דוד; כואבת, נצרבת ונטהרת מגחלי האש; מעטרת בתגים את 'ירושלים של זהב' של האהובים ר' עקיבא ורחל; חולמת את געגועי ר' יהודה הלוי לארץ ישראל; ואוחזת ברעמות האריות, הצנחנים כדי להחזיר את אריאל לחיק 'גור אריה יהודה'.



ליצירת קשר עם המחבר: mosheossi@gmail.com.



© כל הזכויות שמורות