בימינו משתמשים במלה אביב לציון עונת השנה, ואולם בתנ"ך מציינת המלה את התבואה הירוקה לפני גמר הבשלתה.


במכת הברד נאמר: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (שמות ט' ל"א) – גרגרי השעורה היו בראשית הבשלתם בשיבולים, ולכן הם ניזוקו. צמחים וקנים ליד הנחל נקראים 'אִבֵּי נחל', ועל צמח שלא הבשיל דיו אומרים 'עודנו באִבּו', 'נקטף באבו'.

"היום אתם יוצאים בחדש האביב" – נאמר ביציאת מצרים; לומר לך: אתם יוצאים ב'אביב', בעת הבשלת השעורים בארץ ישראל, ולכן תקפידו לחגוג אותו תמיד בתקופה זו (לכן בא 'עיבור השנה' כדי שפסח יחול בעת צמיחת ה'אביב', ובכך מקיימים את: "שמור את חודש האביב"). מכאן מתבהר שהמשמעות של 'אביב' כזמן לתקופת ניסן נשתלשלה מ'אביב'=זמן הבשלת השעורים; ועם ישראל היוצא לחירות דומה לזרעים שהיו אסורים וקפואים מתחת לאדמה כל ימות החורף, ועתה הנבטים מביטים אל האור, צומחים ומבשילים, כך גם בני ישראל, שהיו קבורים תחת סבלות מצרים, יוצאים אל הדרור, אל האורה.


גם מנחת העומר המוקרבת במוצאי יום א' של פסח קרויה 'אביב', שהרי היא מן השעורים: "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ויקרא ב' י"ד). חז"ל דרשו את ה'אביב' כנוטריקון: אב-י"ב, ראשון לי"ב חודשי השנה; ואולי נקרא האדם המוליד 'אב', כי הוא דומה לשיח צעיר המניב ניצנים – פרי בטן.

---

ליצירת קשר עם המחבר: mosheossi@gmail.com.