האפיקומן הוא המצה הנאכלת לקראת סופו של ליל הסדר, בסימן 'צָפוּן'.


מקור המנהג הוא מימי המקדש, ובו היו אוכלים כזית מבשר קורבן הפסח בסופו של הלילה, שהיה נאכל עם מצה ואסור היה לאכול אחריו דבר, כפי שנאמר: "אין מפטירין (=אוכלים) אחר הפסח (=בשר הקרבן) אפיקומן". רב ושמואל נחלקו בהבנת המלה 'אפיקומן'; רב פירש שאסור ללכת מחבורה אחת שאוכלת את קורבן הפסח לחבורה אחרת, שמואל פירש שמדובר בקינוח הסעודה, שאסור לאוכלו כדי שיישאר טעם המצווה בפה. ובאמת פירוש המילה 'אפיקומן' ביוונית הוא 'קינוח סעודה' המלוּוָה בתהלוכה מבית לבית שהיתה נערכת בליווי שירה ומחול (השרש 'קומון' נמצא במלה קומדיה).

"תניא, רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא יישנו". הרמב"ם הבין שמדובר בחטיפת המצה זה מזה, ורק בשלב מאוחר יותר התפתח המנהג שהילדים עצמם הם החוטפים. בכל מקרה, המנהג נועד לעורר את הילדים, כדי שישתתפו בליל הסדר, ולא יישנו, שהרי עיקר המצווה הוא "והגדת לבנך". פירוש שני למלה הוא נוטריקון עפ"י הארמית: אַפּיקו-קָמָן=הוציאו לפנינו (את המצה) לפני ברכת המזון כדי לסיים עם טעם מצה בפינו.


"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"

שרש פט"ר משמעו לפעור, לפתוח ולשחרר: הבכור הפורץ ראשונה והפותח את הרחם נקרא 'פטר רחם'; הפטריות פורצות לאחר הגשם; פרחים פתוחים המקשטים את ההיכל נקראים "פִטורי צִצים" (מל"א ו'), בתהלים נאמר על אלה הפוערים פיהם ללא מעצור "יפטירו בשפה", ונראֶה שמכאן יצרו חז"ל את מושג 'ההפטרה' המסיימת את קריאת התורה ופותחת את הקריאה בנביאים; את המלה 'נפטר' למת שאלנו מן הארמית, באשר הוא יוצא מארץ החיים אל העולם הבא. גם סיום הצום ופתיחת הסעודה בא משרש זה, והוא נמצא בערבית: פְטור – ארוחת בוקר הפוטרת אותך מצום הלילה (והשווה breakfast=שבירת הצום) וכן 'עיד אלפִטר' המסיים את צום הרמדאן. בארמית המצות עצמן נקראות פטירָן, והפיתות הדקות נקראות בערבית פַטאיִר (לכן במזרח קוראים לפסח 'עיד אלפַטיר').

מכאן ל"אין מפטירין"... אין פוטרים את עצמנו - במשמעות של אין אוכלים אחרי ה'פסח'; אחרי שאכלנו את קרבן הפסח, אסור לנו לאכול יותר אף לא אפיקומן, קינוח סעודה. ובימינו ראוי להקפיד לאכול את הקינוח לפני חצות ולסיים עם חתיכת מצה של ה'אפיקומן' שנפדה.

---

ליצירת קשר עם המחבר: mosheossi@gmail.com.