השפה העברית
שיר ערש במלונה
כל הזכויות שמורות ©
יעקב עציון
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשת דברים (דברים א - ג)

כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים
הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן
תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ.
(דברים ג יא)

על הכל מוסכם כי ערשו של עוג היא מיטתו – אך נחלקו פרשנים, ראשונים כאחרונים, על איזו מיטה מדובר.

רשב"ם מבאר: "עריסה של קטן כשהיה תינוק (בירציל בלע"ז), לפי שכשהיה קטן היה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערס של עץ לכך עשאוהו של ברזל". גם בפירוש 'דעת מקרא' הלכו בדרך זו וביארו שהערש הוא העריסה של ימינו. דעה נוספת מאחרת את הערש עד שעת המיתה. כך למשל מפרש יהושע שטיינברג במילונו 'משפט האורים': "עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל – מיטת קבורתו, ארונו".

אחרים אוחזים בדרך האמצע, וסוברים שמדובר במיטתו בשעת בגרותו. כך לדוגמה מביא הרמב"ם במורה נבוכים, אגב עיסוקו בדברים שנכתבו בתנ"ך בלשון גוזמה והפלגה:

אך לא ממין זה מה שכתבה התורה על עוג: הנה ערשו ערש ברזל וכו', כי ערש הוא המיטה: אף ערשנו רעננה. ואין מיטתו של אדם שווה למידתו, שהרי אינה בגד שהוא לובש, אלא המיטה תמיד גדולה יותר מן האדם הישן בה. נהוג ומקובל שהיא ארוכה יותר מן האדם בשליש אורכו. ואם היה אורכה של מיטה זאת תשע אמות, יהיה אורכו של הישן עליה... שש אמות או קצת יותר... זאת היא בלי ספק אחת מן החריגות של פרטי המין [האנושי], אך בשום פנים אין היא נמנעת.
(תרגום מיכאל שוורץ)

בלשון המקרא ככלל הערש היא מילה נרדפת למיטה, ואין לה כל קשר למיטת תינוק דווקא. דוד המלך בתהילים מזכיר את נדרו ושבועתו "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי... עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". בארמית ערסא היא מיטה, וזהו התרגום הקבוע באונקלוס למילה מיטה (האות שׂ הפכה פעמים רבות ל-ס בתרגום הארמי. כך למשל המספר עסר במקום עשׂר). בקצרה נציין כי המיטה והערש במקרא לא משמשים רק לשכיבה, אלא גם לישיבה ולהסבה בעת אכילה ושתייה. כך למשל נאמר בשאול ההולך אצל בעלת האוב: "וַיִּפְרְצוּ בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל הַמִּטָּה... וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ" (שמואל א כח כג-ד); וכן הוא במשתאות במגילת אסתר ("מטות זהב וכסף"; "והמן נֹפל על המטה אשר אסתר עליה").
המיטה גם שימשה להובלת המת לקברו, כפי שמצאנו בלוויית אבנר בן נר: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה, וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן" (שמואל ב ג לא-ב).

ערש העריסה

בלשון חז"ל התייחדה העריסה בעיקר למיטתו של תינוק. כך למשל מובא בסיפור המפורסם על אותו אדם שניסה להכעיס את הלל הזקן ולא עלתה בידו:
אמר לו: מפני מה ראשיהם של בבליים ארוכים ושל בני מדינה זו מגולגלים? אמר לו שאלה גדולה שאלת, מפני שאין במקומן עריסות וכל ימיו מתגדל על חיק אמו ["עקרון הרצף"?], ושל בני מדינה זו כיון שהיא יולדת אותו היא נושאת ונותנת אותו בתוך העריסה - ראשיהן נעשין מגולגלים.
(אבות דר' נתן, כט)

במקום אחר מייחסים חז"ל את תחילת השימוש בעריסה לביתם של אברהם ושרה: "אמר ר' לוי: לא נדנדה עריסה תחילה אלא בבית אברהם אבינו (בראשית רבה פרשה נ"ג)

העריסה אף הפכה להיות כינוי לגיל הקטנות, וכך מביאה המשנה שדיני טומאה וטהרה חלים בנשים "מעריסתן", היינו מיומן הראשון (נדה פ"ד מ"א).

יש להניח שדעתו של רשב"ם שערשו של עוג היא מיטתו בקטנותו מתבססת על העריסה המוכרת לנו מלשון חז"ל, אך גם לדעה שערשו של עוג היא מיטת קברו יש על מה שתסמוך. במדרש תנחומא לבמדבר מובא לגבי מיתת אהרן: "כיון שירד משה ואלעזר מן ההר אמרו ישראל למשה אהרן היכן הוא? אמר להם: אספוֹ הקב"ה... ולא היו מאמינין שגוע אהרן עד שאמר השם לרוח ליטול ערסו בין השמים ובין הארץ, וראו בני ישראל אותו והאמינו שנאמר 'ויראו כל העדה כי גוע אהרן'". בעברית שלנו השימוש במילה ערש נעשה כמדומה בעיקר כחלק משני צירופי לשון הקשורים גם הם לראשית החיים ולסופם - שיר-ערש ומולו ערש-דווי. ערש הדווי מקורו במקרא (תהילים מ"א: "ה' יסעדנו על ערש דווי", ושם פירושו מיטת חולי), ואילו המונח שיר ערש התחדש במאה ה-19 על ידי משוררי התקופה, כתרגום של המונח משפות לעז. המילה ערש משמשת גם בלשון המליצית, במובן של התחלה חדשה. בהקשר זה מעניינים דברים שכתב הסופר מנחם זלמן וולפובסקי על ריבוי שירי הערש בתקופת התעוררות הציונות: "התקופה ההיא היתה תקופת התנועה הציונית בעריסתה, ומטעם זה, אולי, הושרו אז בפי המשוררים העברים בדור ההוא, משוררי ציון, שירי ערש רבים" ("קרובים בנפש", תשכ"ח).

ערש רעננה

בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל צוטט הפסוק "אף ערשנו רעננה" משיר השירים כראיה לכך שהערש הוא מיטה. ברם, בתנ"ך התואר רענן מתלווה כמעט תמיד לעצים ולצמחים, ונראה פחות מתאים למיטה. פרופ' יחזקאל קוטשר ז"ל הציע בספרו 'מילים ותולדותיהן' להיעזר במילה הערבית 'ערישה', שפירושה בקרב תושבי הארץ סוכה המוקמת על הגג, ולפרש שהערש הרעננה משיר השירים היא סוכה המוקמת בינות לגפנים (והלא שני פסוקים קודם לכן הוזכרו כרמי עין גדי). יש להזכיר בהקשר זה אף את המושג המשנאי עריס, שפירושו הוא גפן מודלית (פירוש המשנה לרמב"ם, כלאיים ו א).

ניתן להביא סיוע לפירוש זה, גם אם עקיף במקצת, מהפטרת השבת. בחזון הפורענות של ישעיהו נאמר: "ונותרה בת ציון כסכה בכרם, כמלונה במקשה, כעיר נצורה". תרגום יונתן למילה מלונה הינו "ערסל מבתותא", כלומר ערסל המשמש ללינה. הערסל המוזכר כאן, שאינו אלא צורה אחרת לערס, איננו מיטה אלא מעין עמדת שמירה ארעית שבה עושה שומר השדה את לילו. כפי הנראה, המלונה המוכרת לנו כיום כביתו של הכלב נולדה מהמלונה המוזכרת כאן, שכן עיקר תפקידו של הכלב היה השמירה על החצר. כך ניתן לראות למשל בסיפור "מאחורי הגדר" שכתב ח"נ ביאליק לפני 100 שנה, שבו מתגורר במלונה הכלב הנורא שקוריפין ("כלב שבכלבים, ברדלס, דורס בני אדם... כשהוא מריח פסיעות בן-אדם במבוי הקרוב – מיד "רְ-רְ-רְר – הָב, הָב!" – כך הוא נובח בפירוש: "הָב!" בקמץ ולא בפתח, וכלב שנביחתו קמוצה – הזאב טוב ממנו), אך כך נקרא גם הצריף שבו לנה מארינקא, השומרת על הגן.


ערב צום החמישי, נחתום במדרש חז"ל [שיר השירים רבה פרשה א] על הערש הרעננה, המשמשת משל למקום מנוחתה של שכינה: "אף ערשנו רעננה - מה מיטה זו אינה עשויה אלא לנחת רוח, כך עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מטלטלת ממקום למקום... משנבנה בית המקדש - זאת מנוחתי עדי עד". שתחזינה עינינו, אמן.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com


כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2019