השפה העברית
עפר או אפר
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשת עקב (דברים ז - יא)

וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, אֶת הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ,
וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר (דברים ט')

מנהג רווח בישראל לתת בראש חתנים מעט אפר במקום תפילין, זכר לאבלות ירושלים, לקיים מה שנאמר "אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (על פי ב"ב ס ב). בספר בית יוסף לר' יוסף קארו אף מובאים דברי הכל-בו, לפיהם המנהג הרווח עוד יותר לשבור כוס תחת החופה נולד כתחליף להנחת האפר – כיוון שהיו מקומות שבהם לא היו החתנים "מוחזקים כלל בהנחת תפילין", ולכן היה טעם לפגם בכך שיניחו "אפר במקום פאר" [פאר - כינוי לתפילין] בשעה שפארם אינו חבוש עליהם דבר יום ביומו.

הנחת אפר על הראש שימשה, יחד עם קריעת הבגדים, סימן מובהק לצער ולאבלות בתנ"ך. כך למשל נאמר על תמר בת-דוד, לאחר שעינה אותה אחיה אמנון: וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה (שמואל ב', יג יט). כך גם מבינים רבים את שנאמר במרדכי היהודי, לאחר שנודעה לו תוכנית המן: וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר.

ברם, נראה שכלל לא ברור שאמנם באפר מדובר ולא בעפר. המונחים עפר ואפר מתחלפים ביניהם בלשון המקרא. כך למשל מצאנו בפרשת פרה אדומה (במדבר יט): וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה, וכמה פסוקים אחר כך: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת. וכשם שאפר הפרה נקרא עפר, כך גם אפר העגל, שעליו מספר משה בפרשתנו (הנקרא גם הוא בשם חטאת): "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, אֶת הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ, וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר, וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר" (אמנם, העפר כאן משמש גם כשם כללי לחומר שנטחן עד דק).

אם כן, מצאנו אפר שנקרא "עפר". האם החילוף הוא דו-סטרי, ובתנ"ך גם העפר יכול להיקרא "אפר"? כאן התשובה אינה חד משמעית, אך ייתכן בהחלט שהיא חיובית. לאחר שקרא יונה הנביא באוזני בני נינוה את קריאתו: עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת, נאמר: וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר (יונה ג ו). הדעת נותנת כי הכוונה כאן היא לעפר הארץ ולא לאפר-שרפה.


נשוב כעת אל האפר המונח על הראש לאות אבל. מלבד מעשה תמר הנזכר, בכל שאר המקומות בתנ"ך מדובר על נתינת אדמה על הראש, או על נתינת עפר. כך למשל נאמר לאחר המלחמה עם פלשתים בתחילת ספר שמואל (ד' יב): וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ; וביהושע נאמר לאחר התבוסה בעי: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב, הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם (פרק ז' ו).

המסקנה מכל האמור לעיל היא שבהחלט ייתכן שבכל המקומות שבהם מוזכר אפר בהקשר של אבלות יש להבין שמדובר בעפר הארץ שעליו ישבו האבלים וממנו העלו על ראשם, כמתואר בקינות שקראנו לא מכבר: "יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן, הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם, חָגְרוּ שַׂקִּים, הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם" (איכה ב' י).

במסכת תענית (טו ע"ב) מביא התלמוד ברייתא המתארת את סדר התעניות: "מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר על גבי התיבה, ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. רבי נתן אומר: 'אפר מקלה הן מביאין'". אפר מקלה הוא אפר קלייה, האפר הרגיל שבלשוננו. ממחלוקתו של ר' נתן יש ללמוד שהתנא הראשון לא התכוון לאפר אלא לעפר, וכפי שהובא לעיל. כך מפרש רש"י: "אפר מקלה - אפר ממש ולא עפר. אפר סתם הוא עפר, דכשם שאפר קרוי עפר, דכתיב (במדבר יט) 'מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת', כך עפר קרוי אפר סתם... ואפר מקלה גנאי יותר מעפר סתם".


איפור ללא כחל ושרק

לשורש אפ"ר משמעות נוספת במקרא, וממנה נולד האיפור המוכר לנו. בספר מלכים (א כ לח) מסופר על אחד מבני הנביאים שארב למלך אחאב לאחר ששחרר את אויבו, בן הדד: "וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו". מהו אֲפֵר? התרגום הארמי-סורי למקרא (המכונה פשיטתא) מתרגם כאן: "וחפי בקטמא אפוהי", כלומר: ויכסה בָּאֵפֶר פניו. ברם, תרגום יונתן בן עוזיאל מוסר: "וכריך במעפרא על עינוהי", כלומר: ויכרוך צעיף על עיניו. כתרגום יונתן פירשו גם הפרשנים, ראשונים כאחרונים, ונסמכו על לשון חז"ל שבה מכירים אנו מין בגד הקרוי מעפורת (לדוגמה: "אמר ר' ברכיה, משל לזקן שהיתה לו מעפורת והיה מצוה את תלמידו ואמר לו קפלה ונערה ותן דעתך עליה. אמר לו: אדני זקן, מכל מעפראות שיש לך אי אתה מצווה אותי אלא על זו, אמר לו: מפני שאותה לבשתי ביום שנימניתי זקן"; ויקרא רבה ב).

אף שהאֲפֵר המקראי הוא בגד ככל הבגדים, כיוון שהוא מוזכר בהקשר של התחפשות הפך הוא לשם לכיסוי הפנים או העיניים, ומכך התפתח האיפור.

איך קראו לאיפור לפנים? בתנ"ך אנו מוצאים את הפּוּך ששימש כצבע עיניים (אין קשר לפוך שבשמיכות החורף, שפירושו פלומה של אווזים ברוסית), והפעולה נקראה לכחול: "כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ" (יחזקאל כ"ג). בלשון חז"ל התחדשו הכחל והסרק – שכיום משמשים כמדומה רק לקישוט הלשון, בביטוי ללא כחל וסרק.

לסיום נזכיר גם את הצבע האפור, שנולד מן האפר רק לפני כמאה שנים.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.




© כל הזכויות שמורות