השפה העברית
כתובת כשרה לעדות?
כל הזכויות שמורות ©
יעקב עציון
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשת ניצבים וילך (דברים כט - לא)

"וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים ל"א כ"א)

לפני כשמונה שנים החלו להתפרסם שמועות על כך שבסביבות הר הבית נמצאה כתובת עברית עתיקה רבת חשיבות. באחת עשרה השורות של הכתובת, שנחרתו על גבי אבן שחורה בכתב העברי העתיק, נמסר דיווח על עשיית בדק הבית, והיא יוחסה ליהואש מלך יהודה. החוקרים שהגיע אליהם שמעה של הכתובת ייחסו לה משמעות כבירה. פרופ' גבי ברקאי, מחשובי הארכיאולוגים בירושלים, אמר כי אם אכן מדובר בממצא אותנטי הרי שמדובר בגילוי חסר תקדים, אולי החשוב ביותר בארכיאולוגיה של ירושלים ושל ארץ ישראל כולה.

ברם, מיד עם הדיווחים הראשונים על מציאתה נשמעו טענות על כך שמדובר בזיוף. שנתיים לאחר פרסום העניין, הקימה רשות העתיקות ועדת מומחים שתשב על המדוכה, ותכריע האם מדובר בזיוף או בממצא של ממש. הוועדה שהוקמה כללה שתי קבוצות: חוקרים שבדקו את החומר, ומומחים שבחנו את הכתב ואת הלשון. בסופו של דבר פרסמו החוקרים חוות דעת חד משמעית הקובעת כי מדובר בזיוף. לא נתייחס כאן לנימוקים הגיאולוגיים או להסברים הקשורים בצורת הכתב, אלא לעניין לשוני שעליו בין השאר ביססה הוועדה את קביעתה כי הכתובת לא נכתבה על ידי המלך יהואש, אלא על ידי איזשהו ברנש.

הכתובת מסתיימת במילים הבאות: "והיה הים הזה לעדת כי תצלח המלאכה יצו ה' [שם הוי"ה] את עמו בברכה".

הביטוי "והיה היום הזה לעדות" הינו חריג ללשון המקרא משני טעמים. ראשית, היום במקרא אף פעם לא משמש כעד. אם אינו בן אנוש, העֵד הוא מבנה או דבר מה הקיים לעַד, כדוגמת הגַּלְעֵד שבנה יעקב אבינו (בראשית ל"א: "הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ"), האבן שהציב יהושע בשכם ("וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה"), או הספר והשירה המוזכרים בפרשתנו כשני עדים שעליהם יקום דבר ("לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל; לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד"). היום כשלעצמו הינו פסול לעדות במקרא.

טענה נוספת היא לגבי המילה עֵדוּת. כפי שניתן לראות מהדוגמאות שהובאו, בתנ"ך משמשת בהקשרים אלה המילה עֵד או עֵדה ולא עדוּת. גם האדם (או החפץ) המעיד נקרא עד, וגם התוכן שהוא נושא, השם המופשט הקרוי בפינו עֵדוּת, נקרא עֵד. כך ניתן ללמוד מתרגומו של לבן הארמי למילה גַלְעֵד, יגר שׂהדותא: אילו המדובר היה בעֵד המעיד התרגום היה שׂהיד, והתרגום שהדותא מלמד שמדובר כאן על העדות עצמה. כך גם מוכח מהפסוק במשלי: מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן - אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר (כה יח). עד השקר כאן פירושו עדות שקר.

המילה עדוּת מופיעה אמנם בתנ"ך, אך לא במשמעות המוכרת לנו – שהתחדשה בלשון חז"ל. בתורה נזכרת העדות רק בהקשר ללוחות הברית – המכונים לוחות העדות, ואף "העדות" – ובעקבותיהם נקרא הארון "ארון העדות", והמשכן "משכן העדות" או "אוהל העדות" (ושמא יש קשר לאוהל מועד?).

בספרי הנביאים מופיעה המילה עדוּת פעם יחידה שלא בהקשר לארון – ודווקא בעת המלכתו של המלך יהואש. הכתוב מספר: וַיּוֹצִא [יהוידע הכהן] אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ (מלכים ב, יא יב).
מהי העדות, ששימשה כסימן למלכות? מבאר רד"ק: "בגדי מלכות, מן 'ועדית עדי' (יחזקאל כ"ג). עֵדוּת בשקל [=במשקל] גֵּאוּת". כלומר, לפי פירושו כלל אין קשר למילה עֵד, הנגזרת משורש עו"ד, אלא למילה עֲדי, במובן תכשיט, הנגזרת מהשורש עד"ה, כדוגמת המילה גאות שמקורה בשורש גא"ה. בעקבות פירושו של רד"ק הציע בעל פירוש 'הרכסים לבקעה', ר' יהודה לייב שפירא (שחי בפרנקפורט לפני כמאתיים שנה), שאף הכינוי עדוּת ללוחות הברית פירושו תכשיט וקישוט: "הכתוב קורא ללוחות עדי... לפי שהדברות שעליהן הן עדי וחלי ליתר מצוות התורה כחלי כתם העולה על יתר הקישוטין" (פירושו לשמות כ"ה). אף אם לא נקבל את פירושו, עדיין ברור כי בכל המקרא אין שימוש במילה עדות בהקשר כזה שבכתובת.

פרופ' דוד טלשיר, במאמרו על לשונה של הכתובת, מסיק: "די בשימוש הפזיז במילה עֵדות לבדה כדי לחרוץ את דין מקוריותה של הכתובת הזאת". בנחרצות דומה אוחזים גם חוקרים אחרים. פרופ' שמואל אחיטוב, חבר הוועדה שמינתה רשות העתיקות, קבע: "הכתובת נכתבה בידי דובר עברית מודרנית ששאל קטעי פסוקים וחיבר טקסט שנראה לו מקראי. הוא נכשל בכל אשר פנה".

ברם, יש לציין שלמרות כל האמור יש חוקרים הטוענים בתוקף שלשון הכתובת מתאימה לתקופתה, ולפיכך אין לשלול את מהימנותה. במסגרת זו לא נוכל להתייחס בהרחבה לוויכוחים שבין הצדדים – ורק נציין שהם אינם מתנהלים רק בהרצאות ובמאמרים. שנים ארוכות מתנהל בירושלים משפט נגד אספן העתיקות שהציג את האבן, בחשד שיחד עם אחרים הוא זייף את הכתובת (כמו גם ממצאים ארכיאולוגיים נוספים). כחלק מן המשפט הוזמנו המומחים שעסקו בכך למסור את עדותם ואת התייחסותם לכתוב, והם עשו זאת בהרחבה. מן הסתם הייתה זו הפעם הראשונה שבה שמעו כותלי בית משפט השלום בירושלים שיעורים בעברית מקראית, בארמית ובאכדית...

באמצעה של הכתובת נזכרות המילים "לעשות במלאכה באמונה". כפי הנראה, זמן רב עוד יידרש עד שנדע בוודאות אם מי שחרת את הכתובת עשה מלאכתו באמונה.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.



כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2019