(עמוד 5 מתוך 5)

מכל האמור בדפים הקודמים ראו הקוראים כי בשאלה זו, אם רשאי היחיד לחדש מלים בלשון כשהוא מרגיש כי אין לו במה לתרגם את מחשבתו בדיוק לכל גווניה, נתחבטו ונתלבטו מאות בשנים סופרי לשון צרפתית. ואם אמנם נמצאו גם בהם מערערים על חוצפת המרחיבים, הלוקחים עטרה לעצמם ומעיזים לעשות 'מה שאפילו המלך אינו רשאי', הנה כמעט כל הסופרים הגדולים אשר בהם תתפאר הספרות הצרפתית הורו הלכה ולמעשה, כי בממלכת הלשון הסופר המוסמך הוא השליט לבדו, והוא רשאי ליצור יצורים ככל אשר תורהו הרגשתו. והזמן סמך ידיו על הלכה זו ורבבות מלים חדשות, אשר בגללם זעמו המרחיבים ביותר ופיהם לא פסק מלגלוגים היותר מרים, נתקבלו בהלשון הצרפתית, והן נוצצות עתה לעינינו מעל עמודי ה'ערוך' המקודש של האקדמיה הצרפתית בעצמה ובכבודה.

אבל אם בלשון צרפתית, אשר על כל פנים גם טרם הרחיבוה 'המרחיבים' היו בה רבבות מלים לכל צורכי החיים ולכל חליפות רגשות האדם ומחשבתו, היה איזה מקום להתנגדות ליצירת מלים חדשות, הנה באמת פליאה דעה ממני איך יכול בר דעת, שיש לו קצת מוח בקודקודו, להתנגד ל'הרחבת הלשון' וליצירת מלים חדשות בלשון עברית הענייה, הדלה, אשר גם אם תכניס באוצרה כל המלים, אפילו היווניות והרומיות והפרסיות, שבכל התלמוד והמדרשים, ואפילו גם כל המלים שבהספרות שלאחרי התלמוד, עוד לא תגי אפילו לקרסולי אחת הלשונות היותר עניות שמשתמשים בהן בני אדם מנומסים בימינו?

רק למי שלשון עברית היא 'לשון הקודש', שבה נברא העולם מפני שכל מלותיה הן צירופי שמות קדושים על-פי החכמה העליונה, רק לו נאה ויאה לאסור לחדש בה אפילו כקוצה של יוד. כי אמנם, איך יעיז בשר ודם, ילוד אשה, עפר ואפר, לנגוע בדבר הקדוש הזה, להוסיף אות אחת, נקודה אחת מדעתו ושכלו הגס, על השמות הקדושים האלה, ולפגוע בעולמות עליונים?

טענה זו אני מבין, ועליה אין בידי להשים כלום. בלשון הקודש אין שום אדם רשאי לחוש מאומה, זולתי מי שהופיע רוח הקודש בבית-מדרשו, ומסופקני מאוד אם אחד מ'המרחיבים' בימינו יוכל להתפאר כי זכה לכך.

אבל מי שלשון עברית היא בעיניו לשון בני-אדם ככל הלשונות שבעולם, מי שחפץ, אם לא בתחיית הלשון, לפחות בקיום הלשון הזאת, לא בתור מצבה על קברנו, כי אם ככלי שרת לנו, לדבר אל העם לא בלבד דברים שבקדושה, כי אם גם על כל הנעשה בעולמנו אנו ובעולם הגדול מחוץ למחננו, איך ימצא הוא את לבו להתנגד ל'המרחיבים' בכלל, ולהחליט כי אין סופר רשאי לחדש מלים בעברית?

ומלבד זה, זאת ההרחבה, זו יצירת מלים חדשות, אינה דבר חדש בלשוננו. לא המרחיבים עושים מה שלא עשו מעולם בלשוננו אלא המתנגדים להם, הקוראים חמס עליהם, המחרימים אותם. רק מי שאין לו אלא מושג עכור מאוד מכל הספרות מאחרי התלמוד ועד ימי 'המאספים', רק מי שעומד עוד על אותה הנקודה שעמדו עליה 'המליצים' בעלי על 'טהרת לשון הקודש' – רק הוא אינו חולה ואינו מרגיש כי מי שמתלוצץ על ה'מרחיבים המחריבים', הרי הוא מתקלס לא בלבד בהקליר, אשר על מליצתו כבר נהגו ה'מטהרים' לדבר בזלזול כמו לו היה פייטן חשוך מאחת ערי ליטה הקטנות, כל אחד בכל עמודי הספרות, בכל גדולי הפיוט והשירה, הפוסקים והמפרשים והחוקרים: ר' יוסי בן יוסי, ר' ינאי, אליעזר הקליר, ר' סעדיה גאון, רב האי גאון, ר' אליהו הזקן, ר' יוסף אביתור, מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, שמואל הנגיד, שלמה בן גבירול, יהודה הלוי, משה בן עזרא, וגם אותו אברהם בן עזרא בעצמו, אשר הקשה לדבר כל כך על הקליר והרמב"ם, ורבנו גרשום מאור הגולה. והפרשנדתא הגדול רש"י, ורבנו תם, ועוד מאות גדולי ספרותנו. כולם חידשו ויצרו מלים, איש איש לפי שיעורו, לפי הכשרון אשר היה לו ולפי הצורך, הם בחכמה ומחקר, או באיגרות שלום.

כי למן הרגע אשר ניסו חכמינו לצאת מחוג הצר של המשא-והמתן בהלכות איסור והיתר ויציגו כף רגלם על אדמה אחרת, בשדה המחקר והפילוסופיה, הרגישו את קוצר לשוננו, ויחושו כי אי-אפשר במעט המלים שנשאר לנו ממנה במקרה להגות אפילו מחשבה אחת כתיקונה, בכל דקותה. וזו היתה הסיבה העיקרית אשר הביאתם לכתוב את ספריהם בלשון ערבית, כאשר העידו על זה החכמים ההם בעצמם. וכאשר באו התיבונים ויאמרו לתרגם עברית את הספרים היקרים ההם, ראו כי אם לא ירחיבו את הלשון, אם לא יחדשו מלים, אם לא יכניסו אל תוכה מאות מלים מלשון ערבית, לא יעלה בידם לתרגם אף פסוק אחד כצורתו, ויחלו בהרחבה, ויחדשו, ויכניסו גרים, ויעשירו את לשוננו, ויסגלוה לסגנון מחקרי, וכמעט כל המלים נתקבלו בלשוננו ואין איש מרגיש עוד שום זרות בה.

מתוך: פרויקט בן יהודה