השפה העברית -
השפה העברית
המיבטא בלשון העברית
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא

הכל יודעים כי יש הבדל במיבטא בלשון העברית בין בני ארץ-ישראל ובין בני הגולה שבמערב. הבדל זה אינו חדש, לא הזמן החדש הולידו, אלא היה בישראל זה מאות ומאות בשנים, רק שעוד לא נתברר הדבר אימתי ואיה נולד. והנה כל זמן שהלשון העברית היתה אצלנו רק לשון שבכתב, לא היתה להבדל זה חשיבות אלא להלכה, אבל מהעת ששבה לשוננו להיות גם בדיבור-פה נהיה הבדל המיבטא לשאלה חשובה גם למעשה, ובמחנה המדברים עברית נשאלת שאלה זו תמיד: איזה מיבטא הוא האמיתי?

והנה, צריך להודות, כי מבחינה מדעית אין כלל מיבטא אמיתי ולא אמיתי. כל מיבטא של ציבור-מה, הנהוג בקרב זה הציבור ומקובל לרוב הגדול של המדברים, הוא אמיתי לזה הציבור. וברית טבעית כרותה לכל הלשונות, כי המיבטא אינו דבר קיים ועומד בעינו, אלא עלול להשתנות, והוא משתנה פחות או יותר מהרה ובמידה פחות או יותר גדולה לפי טבע העם ולפי תנאים רבים פנימיים וחיצוניים שאין כאן המקום לפורטם. זה חוק קבוע בכל הלשונות, וכבר הוכיחו חכמי לשון עברית במופתים חותכים, כי גם בלשון זו נפלו שינויים במיבטא כבר בזמנים היותר קדומים.

ולכן, גם בדבר ההבדל במיבטא שבין בני ארץ-ישראל ובני הגולה המערביים, מה שאפשר לשאול הוא: איזה מיבטא הוא היותר קרוב להמיבטא שהיה נהוג בפי אבותינו בזמן שהלשון היתה חיה, ובאיזה מיבטא עלינו לאחוז עתה, שהלשון שבה לתחייה.

אך קודם צריך לבאר במה נבדלים שני המבטאים זה מזה.

בשלושה דברים מתחלף מיבטאם של בני ארץ ישראל ממיבטאם של בני הגולה שבמערב, ואלו הם: (א) בנגינה; (ב) באותיות; (ג) בתנועות.

בנגינה כיצד?

שבני ארץ-ישראל קוראים את המלים גם בדיבור-פה מלעיל או מלרע לפי מה שכל מלה ומלה מנוגנה על-פי המסורה – ובני הגולה שבמערב קוראים את כל המלים מלעיל. אבל בדבר זה גם בני הגולה עצמם מודים שקריאתם הם היא מוטעת.

באותיות כיצד?

בני ארץ-ישראל מבדילים במיבטא בין אלף לעין, בין ח' לכף רפויה, בין ט' לת' דגושה בדגש קל; ובין כף דגושה בדגש קל ובין ק'. ובני הגולה אינם מבדילים באלה, ובני ארץ-ישראל אינם מבדילים בין תיו רפויה לדגושה בדגש קל ובני הגולה מבדילים ומבטאים תיו רפויה כמו סמך.

ואין צורך להרבות מלים להוכיח יתרון מיבטאם של בני ארץ-ישראל על מיבטאם של בני הגולה באלה האותיות, כי הלא אין ספק שאלמלא לא היה הבדל במיבטא בין א' ובין ע', בין ח' ובין כ', בין ט' ובין ת', בין כ' ובין ק', לא היתה הלשון מניחה שתי אותיות מתחלפות להברה אחת. ועד כמה היה חשוב אצל חכמי התלמוד הבדל המיבטא בין אלה האותיות נראה ממה שאמרו, שאין מורידין לפני התיבה בישנין (אנשי בית שאן) מפני שהם קורין לאלפין עינין ולעינין אלפין.

המיבטא המיוחד לכל אחת ואחת מאלה האותיות, לא בלבד שהוא שמור במסורה היה בפיות היהודים המזרחיים, אלא שיש לו סיוע, שאין ספק בו, בהמיבטא של אלה האותיות בלשון הערבית החיה, ולא בלבד שהוא נותן להמיבטא של הלשון העברית התכונה המזרחית, אלא שיש בו עוד תועלת ממשית, להקל על התלמידים קניית ידיעת הכתיב הנכון, כי על-ידי הקול המיוחד לכל אות ואות התלמיד יודע מיד באיזו אות המלה נכתבת באלף או בעין, בטית או בתיו, בכף או בקוף. מפני חשיבות דבר זה החליט ועד הלשון בירושלים לפני שנתיים להטיל חובה על כל בתי הספר שבארץ-ישראל לקבוע מורה מיוחד לההברה, ולבחור למשרה זו בפרט אחד מחכמי חלב, שהם היותר מצטיינים בצחות ההברה של האותיות.

(ובדבר ההבדל במיבטא התיו הרפה והדגושה, ודאי שבימי המסורה היו מבדילים ביניהן. אבל גם בני הגולה אינם מבדילים בין ג' דגושה ורפיה ובין ד' דגושה רפויה, אף-על-פי שלפי המסורה צריך להבדיל, כמו שבאמת התימנים מבדילים, ומנהגם של בני ארץ-ישראל במיבטא התיו הוא במנהגם של בני הגולה במיבטא הגימל והדלת).

ומתוך עצם דקדוקה של הלשון יש ראיה ברורה, כי בזמן קדום היתה הברת ת' רפויה דומה להברת ת' דגושה בדגש קל. כי רק הברה זו מבארת טעם הבלעת ת' התפעל 'בּמִדַּבֵּר' וּ'מִטַּהֵר' וכיוצא בהן: כי הלא אין שום קושי לאמור 'מִסדבר' ו'מִסטהר', ולהפך אין אומרים 'מִסַּכֵּל', 'מִסַּתֵּר', אלא 'מסתַכֵּל' ו'מסתַּתֵר'.


1  |  2  |  3  |  4