(עמוד 3 מתוך 4)

העד הראשון הוא: התרגום היווני של התנ"ך הנקרא תרגום השבעים, Septuaginta בלעז.

דבר ידוע הוא שזה התרגום, לפחות של התורה, נעשה בזמנם של מלכי בית תלמי, ואין שום ספק בדבר שהמתרגמים הראשונים היו מלמדי תינוקות מקהילת היהודים שבאלכסנדריה של מצרים. והנה, כל שמות-העצם הפרטיים של אנשים וערים וכיוצא בהם, וכמו-כן קצת מלים אחרות מהלשון העברית שנעתקו בתרגום זה בכתב יווני אך בהוויתן העברית. כל אלה מועתקים בתרגום זה בתנועות יווניות לפי ההברה המזרחית של התנועות הנזכרות. למשל, התנועה העברית המסומנה בנוסחת המסורה שלנו בקמץ מועתקת בתרגום זה כמעט בכל מקום באות התנועה היוונית ? (זו אות a ביוונית).

והתנועה העברית המסומנה אצלנו בחולם מועתקת בתרגום זה כמעט בכל מקום באות התנועית o (היוונית).

אך על עדות זו אפשר לטעון שתי טענות.

א: ערבך ערב צריך. מי יודע איך היתה הברת אלה האותיות התנועיות בלשון היוונית?

מי יודע אם היוונים קראו את האות ? שלהם בזמן התרגום בהברת האות a הרגילה (לא כמו באנגלית) או קראו אותה אז o (היוונית) ואם קראו o בזמן התרגום כמו o הרגילה או כמו eu או au.

ובאמת, גם בלשון היוונית העתיקה נהיו שינויים בהברה גם באותיות וגם בתנועות, כמו שכבר הזכרתי למעלה, וכבר חקרו חכמים רבים בשאלה זו, ובפרט החכם Blass בספרו המפורסם על ההברה בלשון יוונית העתיקה. אבל בפרט בהברת התנועה ? כבר אמר בלאס כי אין ספק בדבר שהיא לא נשתנתה כל עיקר ותמיד היה גון קול כקול הרגיל של a ויש ראיה לזה ממנו ובו. מעצם התרגום היווני, שבו מעתיקים בהתנועה היוונית, ?, קול הקמץ וקול הפתח בשווה בלי כל הבדל, למשל בשם 'אברהם'. גם האלף וגם הריש וההא מונעות בהתנועה a ולכן אין ספק בדבר כי מייסדי התרגום היווני קראו בקול אחד בעצמו מה שמנוקד אצלנו בפתח ומה שמנוקד אצלנו בקמץ, ובהיות שבגוון הקול של הפתח אין שום ספק, על-כורחנו אנו צריכים להודות, כי מייסדי התרגום היווני קראו מה שמנוקד אצלנו בקמץ בקול תנועת הפתח.

ואולם כאן יש לו לטוען מקום לטעון הטענה השנית, והיא:

מי אומר לנו כי הברה זו של מייסדי התרגום היווני היא הנכונה ר"ל, מי יודע כי כך היתה הברת כל היהודים בארץ-ישראל? אולי זו היא הברה משובשת של יהודי אלכסנדריה בזמן ההוא?

טענה זו היא באמת חמורה, אך יש עליה תשובה ניצחת שאינה מניחה מקום לשום פקפוק, כי יש לנו ארבעה עדים שהברת התנועות כמו שאנו רואים אותה בתרגום השבעים היתה נהוגה, ברובה, אצל היהודים בארץ-ישראל בזמן המלחמה בהרומאים ועד כארבע מאות שנה אחר החורבן.