(עמוד 4 מתוך 4)

העד הראשון הוא שר צבא היהודים במלחמה ההיא, יוסף בן מתתיה, שבספריו 'עתיקות היהודים' ו'מלחמות היהודים' העתיק את התנועות העבריות כמו בתרגום היווני לא בלבד בשמות שנזכרו בספרי המקרא, שבהם אפשר לטעון שנגרר כדרכו אחרי התרגום היווני, אלא גם בשמות ומלים שלא נזכרו במקרא למשל: השם גיורא והם חגירא הוא מעתיק בכתב יווני את הריש בקול פתח, וכמו-כן השם הֶמְיָן (חגורה) את היוד בקול הפתח.

העד השני הוא עקילס הגר, שהיה תלמידם של ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא, והוא תיקן תרגום חדש ביוונית לספרי המקרא, שבשבילו קילסוהו רבותיו אלה וקראו עליו יפיפית מבני אדם. התרגום הזה מצטיין, כידוע, בדיוק תרגומו מלה במלה של הלשון העברית, נתקן בכוונה מפורשת כדי לתת תרגום מדויק של כתבי הקודש. והנה, בהקטעים שנשארו מהתרגום הזה מקודם ומה שנמצא בזמן החדש בהגניזה – בכולם אנו רואים בהשמות הפרטיים, וכמו-כן בקצת מלים שהניחם עקילס בלי תרגום, אותה העתקת התנועות העבריות כמו בתרגום השבעים. והייתכן כי מוסרי תורה שבעל-פה, שהקפידו על-כך על ההברה שפסלו מי שקורא לאלפין עינין וכדומה לעבור לפני התיבה, יתנו הסכמתם וישבחו תרגום שהברת המלים העבריות משובשת בו? על-כורחנו אנו צריכים להודות, כי כך היתה באמת הברת התנועות גם בפי ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא.

כמאתיים שנה אחר החורבן ייסד אוריגינס את מפעלו הגדול המפורסם בשם Hexapla, שבה היו מסודרים בשישה עמודים זה בצד זה גוף הנוסחה העברית והעתקה בכתב יווני של כל מלה ומלה עברית בצורתה וכקריאתה בפי היהודים בזמנה, ותרגום השבעים ותרגום עקילס, ועוד תרגום סומכוס ותאדוסיון. החכם הנוצרי הגדול הזה למד את הלשון העברית מחכמי ישראל, כמו שהוא מעיד בעצמו על זה ומזכירם הרבה פעמים בכבוד גדול, ופעמים הרבה הוא מדבר על קריאת המלים העבריות, וכוונתו במפעלו הגדול היתה לתת להעולם הנוצרי את כתבי הקודש כמו שהם באמת בצורתם ובקריאתם אצל היהודים. והנה, בהעתקת המלים העבריות, מה שנשאר מקודם מההקסאפלה ומה שנמצא בזמן החדש, העתקת התנועות היא ברובה כמו בתרגום השבעים.

כמאה וחמישים שנה אחריו תרגם הירונימוס את המקרא בלשון רומית (התרגום הנקרא Vulgata) וגם הוא למד מחכמי ישראל בזמנו, וגם הוא מזכירם בכבוד. וגם הוא מדבר בהרבה מקומות על הברת האותיות בלשון העברית, ובשום מקום אינו מזכיר כי בפי רבותיו היהודים אין הברת התנועות כמו בתרגום היווני,אלא גם הוא מעתיק את השמות רובם כצורתם בתרגום היווני. וגם המלים העבריות שהוא מעתיק בצורתן רובן הן בהברת התנועות כמו בתרגום היווני, שהתנועה המסומנה אצלנו בקמץ היא מועתקה אצלו בקול a ורק מלים אחדות: בשר. זכר. מועתקות אצלו bosor, zochor ודווקא זה מעיד, כי הוא לא נגרר אחרי התרגום היווני אלא העתיק את התנועות באמת כמו ששמע אותן מפי רבותיו היהודים, שקצתם היו מטבריה.

הרי אנו רואים עדות שאין ספק בה, כי במשך כשמונה מאות שנה הברת התנועה המסומנה אצלנו בקמץ היתה בפי היהודים בארץ-ישראל כקול הפתח.

אבל גם בזה אין ספק כי בימי מתקני הניקוד שלנו היתה הברת תנועה זו o או בקול שבין a ובין o.

ורגליים לדבר, כי הספרדים, שרובם הם מגולי יהודה ואצלם נשמרה הברת המלים בקול תנועת הפתח במקום שמסומן בהנוסחה המקובלת שלנו בקמץ, רובם הם מהגולים שגלו מהארץ קודם שנתהווה השינוי ההוא בהברת התנועות, והאשכנזים וכמו-כן התימנים, שאצלם נוהגה הברת קול a במקום הקמץ רובם מגולים שגלו מהארץ אחר שנתהווה השינוי הנזכר בהברה.

והיוצא מזה הוא, שאצל יהודי המזרח נשמרה ההברה היותר קדומה, שיש לנו עדות ודאית, עליה לזמן של כשמונה מאות שנה, ואין שום יסוד לחשוב שלפני הזמן ההוא היתה ההברה אחרת. ואילו ההברה הנהוגה אצל יהודי המערב היא מזמן מאוחר, מימי קלקול הלשון והשתבשותה בפי השארית שנשארה עוד בארץ-ישראל.

ובדבר השאלה המעשית – באיזו הברה היה ראוי לבחור בשעה שהתחילה הלשון להיות בפי הציבור היהודי בארץ-ישראל, הנה מפני סיבות וטעמים שאין כאן המקום לבארם נתקבלה אז ההברה המזרחית, והיא הברת הלשון החיה בארץ-ישראל, שכל מי ששמע אותה בפי הדור החדש השתומם על יופיה.

מתוך: פרויקט בן יהודה