השפה העברית
סכום עם תוכן
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
לפרשת שמות (שמות א-ו)

וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ (שמות ה, יח)

"...ועוד הכניסה לו סך מסוים, והוסיף לה החתן כנגדן סך מסוים... סך הכל כתובתא דא נדוניא דין ותוספתא דא עולים לסך...". עברית וארמית משמשות בערבוביה בנוסח הכתובה הנאמר תחת חופת הנישאים כדת משה וישראל. לאיזו שפה שייכת המילה "סך"?

המילה סך, וכמוה המילה סכום, הגיעו ללשוננו מן הארמית. בתנ"ך אמנם מופיעה פעם יחידה הצורה "סך", אך כנראה לא משם התגלגלה המילה עד לנוסח הכתובה.

בפרק מ"ב בתהילים, בשיר הגעגועים של בני קורח לחצרות ה', נאמר: "אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי, כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג". מהו "בסך"? במדרש איכה רבה הסבירו רבותינו את המילה מלשון סוכה וצל: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים בצלו של הקב"ה, ועכשיו בצלן של מלכיות... ר' ברכיה אומר: אמרה כנסת ישראל, לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים והאילנות מסוככים על ראשי, ועכשיו גלויה ומהלכת בחמה". פרשני ימי הביניים הסבירו שמדובר בהליכה בקרב המון אדם, כהקבלה לנאמר בסיום הפסוק: "המון חוגג". כך למשל רש"י: "את זאת אני זוכרת ונפשי משתפכת, בזכרי עליית הרגלים שהייתי עוברת בגדודי בני אדם ומדדה עמהם עד בית אלהים. סך - לשון חשבון, סך בני אדם". כמו רש"י פירשו גם אחרים, וכך התקבע בעברית, עד ימינו אנו, הביטוי 'לצעוד בסך' כשהכוונה להליכה של המונים, ובפרט בצורה מסודרת כחיילים בצבא (כך לדוגמה שוררה רחל, בתרפ"ג: "הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ, עַלִיזִים, עַזִים, לִנְתִיבָה רְחוֹקָה/ הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ, לְקַדֵּם אֶת פְּנֵי הַמַּלְכָּה...").

כאסמכתא לפירוש המילה "סך" במובן חשבון, הפנו הפרשנים לארמית שבתלמוד. במסכת בבא בתרא מובאים למשל דבריו של רבא על מספר התלמידים הרצוי בכיתה: "סך מקרי דרדקי - עשרין וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין - מותבינן תרי". כלומר: המכסה הראויה היא עשרים וחמישה תלמידים למורה, ואם יש חמישים – מושיבים שני מלמדים. אם כן, המילה הארמית סך, שפירושה חשבון – התגלגלה אל הכתובה, ועד ה"סך הכול" שבחשבוניות של ימינו אנו.


בבת אחת

כמו המילה סך, כך גם חברתה – סְכוּם. בתנ"ך כלל לא מופיע השורש סכ"ם, וגם הוא עשה דרכו אלינו מן הארמית. סְכַם פירושו סָפַר, מנה, ובפרט – סיים את המניין. בתרגום הארצישראלי לתורה מתורגם הפסוק (במדבר א) "אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" – "אלין סכומיה די סכם משה ואהרן". וכך גם בפרשתנו: לאחר שמשה ואהרן באים אצל פרעה ומודיעים לו את דבר ה', "שַׁלַּח אֶת עַמִּי", מכביד פרעה את עולו על העם, ומצווה את שוטריו שלא לתת תבן למלאכת ליבון הלבנים. "לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם, וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ" - משיב פרעה לצעקת שוטרי בני ישראל, שהוכו על שלא עמדו במכסה שנקבעה. המילה תוכן פירושה מספר, כמות. מלבד בפסוק זה, מופיעה המילה פעם יחידה נוספת, ביחזקאל מ"ה. הנביא שם מצווה את ישראל על דיוק במידות המסחר ("מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם"), ומפרט את התקן המדויק של המידות השונות: "הָאֵיפָה וְהַבַּת - תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה לָשֵׂאת - מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת, וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה". תוכן אחד פירושו מידה אחת, כמות זהה (ההבדל בין הבת לבין האיפה הוא שהבת משמשת למדידת נוזלים ואילו האיפה מיועדת לחומרים מוצקים. ואגב, יש הסוברים שכאן מקור הביטוי החז"לי הרווח "בבת אחת"1 - כלומר במידה אחת, כלשון הכתוב במשל הכרם בישעיהו ה': "עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת").

תרגומה הארמי של המילה תוכן הוא סְכוֹם, כלומר מספר. שני השורשים שהזכרנו, תכ"ן וסכ"ם, התרחקו במהלך הדורות רבות ממובנם המקורי, ותרמו לשפתנו מילים רבות ומגוונות. מסכ"ם קיבלנו את הסיכום ואת ההסכם, ומתכ"ן נולדו התוכנית והתכונה, המתכון והתוכנה. גם המילה השימושית ייתכן אינה אלא צורת העתיד של המילה נִתְכַּן, שפירושה נמדד ונבחן. המילה מופיעה בתנ"ך רק בספר יחזקאל, בפסוק המופיע שלוש פעמים (בשינויים קלים): "וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי, שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל - הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן, הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ?". "לא יתכן" - פירושו כאן לא יימדד וייבחן, כביכול אי אפשר לעמוד על טיבה של הנהגת ה'. במשנה ובתלמוד מילה זו כלל אינה מופיעה, ורק מימי הגאונים ואילך החלה לשמש במובן המקובל בימינו – אפשר.


סיכמנו? סגוּר?

לא נוכל במסגרת זו לגעת בכל המילים שנולדו מהשורשים שנזכרו, ונתייחס קצרות לשתיים מרכזיות – ההסכמה והתוכן. כפי שראינו, המשמעות הראשונית של השורש סכ"ם קשורה לספירה ולמניין. מנין אפוא הגיעה המשמעות של הסכמה ואישור? נראה שהדבר קשור לא לספירה עצמה, אלא לסיומה – לחשבון הסופי. נביט בלשון המשנה במסכת מכות, המלמדת שמניין המלקות שסופג עובר עבירה אינו ארבעים, ככתוב בתורה, אלא שלושים ותשע: "מה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר 'במספר ארבעים' - מנין שהוא סוֹכֵם את הארבעים" (בנוסחים אחרים, כנראה מאוחרים יותר: "סמוך לארבעים"). סוֹכֵם פירושו סוגר את המניין, תוחם וגובל את המניין שעד לכאן. מנקודה זו אפשר להמשיך ולהבין שלהסכים עם מישהו פירושו להשוות את הדעות, להגיע לגמירות דעת משותפת, כמו שני חשבונות שהגיעו לתוצאה זהה. במדרש ספרי מובאת מחלוקת בין ר' עקיבא לר' טרפון בשאלה האם כהנים בעלי מומים כשרים לתקוע בחצוצרות במקדש. בסערת המחלוקת, מטיח ר' טרפון בחברו הסובר שבעלי מום פסולים: "עד מתי מגבב ומביא עלינו עקיבא, איני יכול לסבול, אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי-אמא שהיה חגר ברגלו אחת שהיה עומד ומריע בחצוצרות. אמר לו הין רבי, שמא בהַקהֵל ראית, שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל? אמר לו: העבודה שלא בידיתה. אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא. טרפון ראה ושכח, עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו". מסכים להלכה היינו מכוון דבריו ומתאימם להלכה המסורה.

והערה אקטואלית קצרה על ההסכמה: בתקופה האחרונה ניתן לשמוע יותר ויותר ילדים האומרים "אמא הסכימה לי", "אבל הוא לא מסכים לי", וכדומה. במקורות ניתן אמנם למצוא ביטויים כמו להסכים למישהו (לדוגמה: "שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכימו לו מלמעלה"), אך המובן הוא להסכים עִם מישהו, או להסכים לדבריו. בפי הילדים המילה "הסכים" פשוט מחליפה את המילה "הִרשה", המשמשת בהקשרים דומים, עד שאפשר לשמוע שימושים (כלומר, שיבושים) כמו: "הוא לא מסכים לי לשחק איתו". לפעמים שיבושי ילדים הם חינניים, אך דומה שרבים יסכימו איתי שלא במקרה הזה.


כספים צבעוניים

גם המילה תוכן שינתה את תוכנה. כיום משתמשים בתוכן במשמעות 'מה שבתוך', אך גם משמעות זו אינה מתועדת קודם תקופת הגאונים. פרופ' גב"ע צרפתי מכנה את השימוש הזה בתואר 'אטימולוגיה עממית', שכן בִּמקור המילה לא עמדה המילה תוך אלא השורש תכ"ן שעניינו ספירה ומדידה, אך בתודעת הדוברים נוצר קשר למילה הרווחת תוך, וכך נולדה המילה תוכן המוכרת לנו – מתוכן העניינים שבתחילת הספר, ועד התכנים שבאתרי האינטרנט.

עדות לשימוש מאוחר זה ישנה בדרשה המופיעה בספר הזוהר, ביחס למילים "תוכן לבנים תתנו". הדרשה לומדת שיש לו לאדם להוציא את כספו הטמון בתוך ארגזיו, ולתיתו למי שמתדפקים על דלתו: "ואלין דאית לון טמיר וגניז ממונא מלגו דאיהו תוכן כגון תוך האוצר ותיבה, אתקיים בהו ותוכן לבנים תתנו" [=ואלו שיש להם ממון מוחבא וגנוז בתוך, שהוא תוכן, כגון בתוך האוצר ותיבה – התקיים בהם 'ותוכן לבנים תתנו'".

מעניין ההסבר הניתן בזוהר למילה "לְבֵנים" – "ודא כספים לְבָנִים דיהון בההוא דרא". השם "לבנים" היה השם הרגיל בין היהודים למטבעות הכסף הקטנים שהנפיק השלטון העות'מאני (בתורכית נקרא המטבע אקצ'ה, שפירושו לבן, כשם שנקראו מטבעות אחרים בשמות צבעים: זהובים, אדומים, וכיום: ירוקים). כך למשל ניתן למצוא בתשובה מאת רבי אליהו מזרחי, ששימש רבה הראשי של קושטא בזמן גירוש ספרד: "נשאלתי מהקהל פורטוגאל, יורנו רבנו - אנשי בית הכנסת אחת הסכימו ולקחו להם איש אחד בעל תורה ללמוד עם בניהם... ויתן כל אחד מאבי הבנים שכרו כפי ערכו ועוד הסכימו לתת לנזכר מאה לבנים בחדש כדי שישרת הקהל וכו'".

בספרו 'מטפחת ספרים' מביא ר' יעקב עמדין את הדרשה הנזכרת כדוגמה לתוספות המאוחרות שהצטרפו במהלך ההעתקות לחלקיו המקוריים והעתיקים יותר של ספר הזוהר.


1 ראו כאן הסברים נוספים.

*מתוך מאמר שהתפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.




© כל הזכויות שמורות