אגרוף - מגרפה?
כל הזכויות שמורות ©
   |
לפרשת משפטים (שמות כא - כד)
מקובל למדי השימוש בראשי התיבות וד"ל, "ודי לחכימא", שהן בבחינת רמז לביטוי "די לחכימא ברמיזא". ידוע פחות המשכו של הביטוי – "ולשטיא בכורמיזא". מקור הביטוי הוא בדברי המדרש על הפסוק במשלי "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ" (פרק כ"ב). כך אומר המדרש: "אם זכה אדם לשבט מוסר הרי מוטב, ואם לאו הרי מלקות בית דין. הוא דאמר מתלא: לחכימא ברמיזא, לשטיא בכורמיזא". פירוש: לחכם די בדברי מוסר, בעוד השוטה לא יבין עד שיעבור תחת השבט ויספוג את מכותיו. גם בספר "אלפא ביתא דבן סירא" (שנכתב בימי הביניים ואינו קשור לספר בן סירא מימי הבית השני) מובא פתגם זה, וביאורו שם בעברית: "לא תעשה לשוטה רמז, אלא במקל". בפרשתנו מלמדת התורה את דינו של מי שמכה את חברו באבן או באגרוף. המילה אבן נפוצה למדי במקרא בהקשרים של הכאה, ואף התורה עצמה מצווה להשתמש בה ככלי הרג למי שנגמר דינו לסקילה (ואגב, ההכאה האמורה כאן יכולה להתפרש גם על השלכה מרחוק. כך למשל מצאנו בדוד במלחמתו עם גוליית, שנאמרה בו לשון הכאה: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ"). מהו אגרוף? על פי הפשט, נראה שמדובר כאן בחפץ כלשהו שבאמצעותו הכה המכה, בדומה לאבן. מדובר כאן על הכאה רבת עוצמה, שהפילה את הנפגע למשכב ויכלה אף להורגו, ולפיכך סביר להניח שאין מדובר במכת יד עירומה, אלא בהכאה בחפץ או בכלי. כך מפרש אונקלוס: "וארי ינצון גוברין וימחי גבר ית חבריה באבנא או בכורמיזא". כורמיזא, כפי שראינו, היא מקל או חפץ אחר המשמש להכאה. גם רשב"ם מבין שמדובר כאן בחפץ, אך לדבריו יש לפרש שהאגרוף הוא סוג של אבן או לבנה. בדומה, מסביר רד"ק בספר השרשים שמדובר בגוש עפר. ר' יונה בן ג'נאח נותן הגדרה כללית לאגרוף: "כל דבר שפוצעין ועושין בו חבורה". מכל מקום, משותפת לכולם ההבנה שאין מדובר במכת יד, אלא במכה חזקה יותר, באמצעות חפץ כלשהו.  לאכול עם קלשוןיש מחכמינו שזיהו בין האגרוף ובין המגרפה. במדרש תנחומא לפרשת שמות מובאת מחלוקת בשאלה כיצד הרג משה את המצרי שאותו ראה מכה איש עברי מאחיו: "ויך את המצרי - במה? ר' אביתר אמר: באגרוף הרגו, מגריפה של טיט. רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו".לדעת ר' אביתר הכה משה את המצרי באגרוף, היינו במגרפה – כלי לעבודת הבניין המשמש לגריפת הטיט (כנראה כוונתו לכלי שהיה ביד היהודי המשועבד, בבחינת מידה כנגד מידה). המילה מגרפה מופיעה פעם יחידה בתנ"ך, ופעמים רבות בדברי חז"ל. בתנ"ך היא מופיעה בספר יואל, בתיאור הפיוטי של החורבן שהמיט הארבה על שדות הארץ: "הֹבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה, הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה, רִמּוֹן גַּם תָּמָר וְתַפּוּחַ, כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ כִּי הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן בְּנֵי אָדָם... עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם, נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת כִּי הֹבִישׁ דָּגָן" (ויושם לב שנמנו כאן שבעה מינים חלופיים, כשהתפוח מחליף את הזית. אמנם, בפסוקים קודמים בדברי הנביא נזכר היצהר, שמן הזית). הביטוי "עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם" כולל שלוש מילים יחידאיות, ונחלקו בעניינו הפרשנים. ננקוט כאן כפירושו של ר' יונה בן ג'נאח בספר שרשיו: "פירוש המלות: יבשו פזורות תחת תלמיהן, כלומר - יבשו הגרגרים המפוזרים לזריעה תחת הארץ החרושה עליהם... מגרפותיהם הם התלמים אשר יעשה החורש בעת חרישתו... כי פירוש אגרוף פוצע ושובר". לפי פירושו המגרפות הן התלמים החרושים שבשדה. בלשון חז"ל המגרפה היא כבר כלי, אך לא הכלי בעל השיניים המוכר לנו המשמש לעבודת הקרקע, אלא יעה או כף. המילה "יָעִים" הנזכרת בין כלי המזבח (שמות ל"ח) מתורגמת על ידי אונקלוס: "מִגְרוֹפיָתָא". המגרפה יכולה לשמש הן לעבודות בנייה, כמו המגרפה של טיט שראינו, וכן לעבודות מטבח. כך למשל שנינו במסכת שבת: "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזים, וקורדום לחתוך את הדבלה, מגירה לגרור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות". גרוגרות הן תאנים יבשות שנשמרות בחביות, והמגרפה האמורה כאן היא הכף שבאמצעותה דולים אותן. אין להיבהל אפוא כשנתקלים בספרי הפוסקים במשפטים כמו "אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת" (רמב"ם, הלכות שבת). אין מדובר בגנן שהתבלבל, אלא בפעולת ערבוב פשוטה של המבשל. אגב, שימוש באותו שם לכלי עבודה ולכלי בישול ואכילה שדומים בצורתם משותף לשפות רבות. נזכיר כאן רק את המזלג והקלשון, שחולקים באנגלית את אותו השם (fork). בערבית המדוברת המילה מג'רפה מובנה מעדר או 'טוריה', וג'רפה הוא הטרקטור בעל הכף הגורפת ודוחפת את העפר. הכינוי המקובל במחוזותינו לטרקטור זה הוא 'שוּפֶל' – את חפירה בגרמנית. גם השם התקני של השופל בעברית שייך לאותה משפחה – יָעֶה אופָני, היינו יעה, כף, הנישא על גלגלים ולא על זחלים. צלילי המגרפהאחד מכלי הנגינה העלומים שהיו בשימוש הלווים בבית המקדש השני נקרא גם הוא בשם מגרפה. בתלמוד הירושלמי במסכת סוכה מובאים דברי רב ושמואל בעניינה: "מגריפה - רב ושמואל, חד אמר עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד היה מוציא מאה מיני זמר, וחורנה (= והאֲחֵר) אמר מאה נקבים היו בה, כל אחד ואחד היה מוציא עשרה מיני זמר. מדברי שניהם הייתה מוציאה אלף מיני זמר". אלף צלילים הייתה מפיקה אותה מגרפה.לא ניכנס כאן לבירור מעמיק בעניינה של אותה מגרפה, ולשאלה האם זו המגרפה שעליה נאמר במשנה שהיה קולה נשמע עד יריחו. רק נציין שישנם חוקרים הסבורים שמדובר בכלי מעין האורגן העתיק, הידוע כיום בשם עוגב, העשוי קנים באורכים משתנים ומופעל על ידי קלידים המווסתים את זרימת האוויר דרכם. ההיסטוריון זאב יעבץ, שחידש מילים לא מעטות בלשוננו, בחר לקרוא בשם מגרפה לעוגב שרגילים הנוצרים להתקין בכנסיותיהם. עוגב זה, אּרגֶעל ביידיש (גלגול של המילה היוונית אורגן), עמד במוקד הוויכוח שהתפתח בגרמניה בראשית המאה ה-19 בעניינה של התנועה הרפורמית. כך כותב יעבץ בספרו 'תולדות ישראל' ביחס לרפורמים: "וישנו את בית הכנסת מן התבנית ומן הסדרים אשר היו לו מימי יוסדיו הראשונים, הלא הם יחזקאל הנביא עזרא חסופר ואנשי כנסת הגדולה, ויכוונו אותו אל תבנית כנישות הנוצרים וסדריהן. ויצֵרו שם את גבול התפלות העבריות ויוסיפו עליהן זמירות גרמניות בטעם זמירות הלותרנים וברוחן, ומנגינות מגרפה בלווית קול משוררים ומשוררות אשר החזיקו בהן הנוצרים". המעדר והמגרפההמגרפה שבמקדש הציתה גם את דמיונו של המשורר שמשון מלצר, וזה הקדיש לה שיר המביע את הגעגוע לצלילים העתיקים שהלכו ונחלשו במשך שנות אלפיים, והנה, מי ייתן, הם נעורים ומחדשים נעוריהם.נביא כאן שורות אחדות, מראשו ומסופו של השיר, אף שעיקרו חסר מן הספר:
*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע. ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com. אהרונסון | אוסי | אחד העם | אלקוצר | ביאליק | בן יאיר | בן-יהודה
בן-עזרא | ויג | חקשוריאן | לונץ | עוזיאל | עציון | פרנק | שושן | שלו | שלום © כל הזכויות שמורות
|
|
