השפה העברית -
השפה העברית
פרסה כמו כלום
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא

לפרשת בוא (שמות י-יג)

וְגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה (שמות י כו)

מדרך הלשון האנושית להשתמש במילים שחורגות ממשמען המקורי כדי לבטא את כוונת הדובר. כשאומר מפקד לחייליו "אני לא רוצה לשמוע ציוץ", הוא אינו רואה ציפורים לנגד עיניו, אלא רק רוצה שקט מוחלט. באופן דומה, כשעונה משה רבנו לפרעה לאחר מכת החושך: "וגם מקננו ילך עמנו, לא תשאר פרסה" - כוונתו שהבהמות כולן ילכו עם העם, עד האחרונה שבהן. המילה פרסה חורגת ממשמעה המקורי, ומציינת את ההחלטיות שבדברי משה.

ר' יונה בן ג'נאח, מראשוני המדקדקים בספרד (המאה הי"א), מקדיש ב'ספר הרִקמה' שלו פרק נרחב לתכונה סגנונית זו בתנ"ך, הנקראת בפיו: "ממה שנאמר במילה והחפץ בה זולתה" (כך בתרגומו של ר' יהודה אבן תבון מערבית). בין השאר הוא מציין את המקרים שבהם משתמשים בחלק מן השלם כביטוי לשלם כולו, ומביא את הדוגמה של "לא תישאר פרסה", כמו גם את הביטוי "עומר לגולגולת" - שבו הגולגולת מציינת את האדם עצמו (וכמו שאומרים היום במניין בהמות למשל: "יש ברפת 1,000 ראש"). בלעז קרויה תופעה זו סִינֶקְדּוֹכָה, והשימוש בה בספרות ובלשון הדיבור הינו רווח למדי (עוד שתי דוגמאות אקראיות: בפרשה שעברה קראנו על אזהרת משה לפני מכת הברד - "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך", לבך כאן פירושו אליך עצמך; באופן דומה, כיום אומרים "לא הזיז אצבע" במשמעות לא עשה דבר. ניתן להביא עוד דוגמאות רבות, ועוד היד נטויה).


כלומניק איננו אפס

בפסוקים שבהם משתמש הכתוב בביטויים מושאלים, מעניין לבחון כיצד נוהגים המתרגמים – האם ישמרו על התרגום המילולי, או יבחרו במילים שונות שיהיו נאמנות למשמעות הביטוי. בתרגום השבעים היווני, כמו גם בתרגומים הארמיים הארץ-ישראליים, מתורגמת כאן המילה פרסה כמובנה המילולי. אונקלוס לעומת זאת בחר להמירה במילה "מִדָּעַם", המתרגמת בדרך כלל את המילה "דבר" או "מאומה" (בארמית שבתלמוד הבבלי התקצרה המילה מדעם למילה הנפוצה מידי, כבביטוי "ותו לא מידי"). כלומר, לפי אונקלוס משמעות דבריו של משה היא "גם מקננו ילך עמנו, לא יישאר מאומה" (דוגמה נוספת לשיטתו זו של אונקלוס, המעדיפה את המשמעות על המילוליוּת: דבריו של יעקב אבינו "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" מתורגמים: "ארי יחידי עברית ית ירדנא הדין...". אונקלוס השאיר את מקלו של יעקב בצד הדרך, וביאר את כוונת הדימוי).

אגב הזכרת המילים "דבר" ו"מאומה", נזכיר בקצרה את העובדה שבניגוד לתפיסה המקובלת כאילו "מאומה" פירושו 'שום דבר', 'אפס', הרי ההפך הוא הנכון: מאומה פירושו 'משהו', 'דבר מה'. כשאומר המלאך לאברהם אבינו בשעת העקדה "אל תעש לו מאומה", פירוש הדברים הוא "אל תעשה דבר". כך, כשאומר לעצמו גיחזי נערו של אלישע ביחס לנעמן שר צבא ארם "חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה", כוונתו היא בהחלט לקחת ממנו דבר מה, ואף יותר מכך.

המילה מאומה אמנם כבר לא נשמעת לרוב במחוזותינו, אך ממלאת מקומה בלשון חז"ל, המילה כלום (מקובל להסביר שמקורה בצירוף המילים התנ"כיות כל ומאום), נשמעת גם נשמעת. פירושה המקורי של המילה 'כלום' זהה – לא 'שום דבר', אלא 'משהו'.

במסכת חלה בתלמוד הירושלמי מובאים דבריו של ר' חגי, ביחס לסדר הפרשת מתנות הכהונה: "חלה - אין אחריה כלום; תרומה - יש אחריה כלום". יש אחריה כלום, פירושו יש אחריה דבר. כיוון שכמעט כל השימושים במילה כלום (כמו במילה מאומה בתנ"ך) הם על דרך השלילה – "אין בכך כלום", "לא אמר כלום", וכו' – נדבקה גם למילה כלום עצמה משמעות של אפס ולא-כלום.


פרסה אנושית

נבצע כעת פניית פרסה, ונשוב לבירור המילה פרסה כשלעצמה. בתנ"ך הפרסה היא החלק הקשה שבכף רגלן של הבהמות, כמו בלשוננו כיום. הארנבת, השפן והגמל נמנים בין החיות שאינן מפריסות פרסה, בעוד החזיר, הסוס ובהמות המרעה הינם בין מפריסי הפרסה. כף רגלו של האדם, לפיכך, לעולם אינה נקראת פרסה (ואין להקשות מפסוק כמו "מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת אַבִּירָיו" שבירמיהו, שהרי האביר אינו הלוחם עטוי השריון, אלא כינוי לסוסים החזקים).

בארמית התרחבה הפרסה וכללה אף את רגל האדם. הפסוק "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" מתורגם: "כל אתרא דתדרוך פַּרְסַת רגלכון ביה לכון יהי". וכמו במקרים רבים, לשון חכמים נוהגת בעניין זה כמנהג הארמית, ואף בה הפרסה מציינת גם את כפות הרגליים האנושיות.
כך למשל בסיפור המפורסם על כיבוד ההורים המופלג של ר' טרפון: "אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין [= סנדל] שלה, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה".


תן כף

בתנ"ך, כאמור, כשמדברים באדם אין משתמשים במילה פרסה, אלא בכף רגל – כמנהגנו כיום.
המילה כף – מובנה העיקרי הוא כף היד. בתנ"ך נזכר פעמים ספורות בלבד הצירוף "כף יד", ובדרך כלל מסתפק הכתוב במילה כף. כך למשל בדברי משה לפרעה לאחר מכת הברד: "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה'". וכך ראינו גם לפני פרשותיים, באות הנחש שמסר הקב"ה למשה לאחר ההתגלות בסנה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ".

כף הרגל לעומת זאת אף פעם לא תיקרא במילה 'כף' לבדה, ותמיד יובא הצירוף כף רגל (כך למשל בכף הראשונה שנזכרת בתורה, ביונתו של נח: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה)".
ישנם מילונים שמביאים בכפיפה אחת את כף הרגל ואת כף היד בתור המשמע הראשוני של המילה (כך למשל באבן שוֹשן). ברם, נראה שמכוון יותר לומר – כדברי מילונאים אחרים - שבמקור רק היד נקראה כף, ומאוחר יותר קיבלה המילה משמעויות נוספות, כמו הכלי הקעור הנקרא כף ("כף אחת עשרה זהב משקלה"), וכן נצטרפה למילים אחרות ויצרה צירופים חדשים, כדוגמת כף הרגל, כף הירך, כפות המנעול, כפות תמרים – ועוד הכף נטויה.

סמך לדבר בערבית, שבה כף היא כף היד בלבד (כפי שיודע כל מי שחטף 'כאפה', או נתן 'כִּיף'. אגב, מוכרת גם הגרסה 'תן צ'יף', שכן חלק מערביי הארץ הוגים את הכף הערבית כעיצור צ'. כך למשל במילה צ'יזבט, שמקורה אינו אלא בכזב). גם צורתה הקדומה של האות ה-11 באלף-בית שלנו, כ"ף, מקורה בציור כף היד. האות האנגלית K, גם היא במקום ה-11, משמרת את צורתה של הכ"ף העברית הקדומה, אך בהיפוך הכיוון מימין לשמאל.


נסיים בשיר תחינתו של ר' אברהם בן עזרא, המעניק הרחבה נוספת לדימוי הפרסה של משה:
מִמְּרוֹמִים הַט אָזְנֶךָ, וּשְׁמַע נָא קוֹל צֹאנֶךָ, חוּס וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ – כִּי נְתַתָּם בּוּז וּמְשִׁסָּה.
אֵל, חֲמֹל עַל נַחֲלָתֶךָ, וֶאֱסֹף צֹאן מַרְעִיתֶךָ, וַהֲשִׁיבֵם אֶל בֵּיתֶךָ – עוֹד וְלֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה.


*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.