לפרשת תצווה (שמות כז-ל)

וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ (שמוחתמ כח כה)

"להוציא בבקשה מהילקוט מחברות וחוברות". משפט מעין זה שומעים תלמידי בתי הספר כמעט מדי יום ביומו. נמקד מבטנו בשלושת שמות העצם שבו, שמקורם במקרא.

הילקוט השתנה אך מעט מאז נשא בתוכו דוד את האבנים בדרכו למלחמה עם גוליית הפלשתי ("וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" – הילקוט היחיד בתנ"ך). אז שימש הילקוט לאבנים ולשאר חפצי רועים – היום משמש הוא לספרים ולשאר חפצי לימוד וכתיבה.

דרך ארוכה יותר עברה על המחברות והחוברות מהתנ"ך ועד הנה. המַחְבֶּרֶת והחוברת נזכרות במקרא רק בפרשות שאנו קוראים בשבועות אלו – פרשות הקמת המשכן. שתי המילים נזכרות בהקשר לחיבור יריעות המשכן, ומשמען הוא מקום החיבור שבין קבוצות היריעות. המילה מחברת חוזרת גם ביחס לאפוד שנשא הכהן הגדול על לבו: "וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ". גם בפסוק זה משמעה של המחברת הוא מקום החיבור של רצועות הכתפיים לאפוד.

במקרא איננו נתקלים עוד במחברת ובחוברת (על אף שהשורש חב"ר הינו רווח למדי). הפגישה הבאה שלנו עם מילים אלו על ציר הזמן של העברית היא במגילות ים המלח. בחיבור הנקרא 'מלחמת בני אור בבני חושך' מוקדש מקום נרחב לתיאור הכנות בני העדה למלחמה, ובין השאר מפרטת המגילה את מידותיהם ואת צורתם של כלי הנשק שבהם הצטיידו. כך מוסרת המגילה:

... וכולם מחזיקים מגני נחושת מרוקה כמעשה מראת פנים, והמגן מוסב מעשי גדיל שפה וצורת מחברת מעשה חושב זהב וכסף ונחושת... מעשה חרש מחשבת, אורך המגן אמתים וחצי ורוחבו אמה וחצי, ובידם רמח וכידון...

ניכר הדמיון שבין תיאור כלי הנשק שבמגילה ובין תיאור כלי הקודש שבמשכן. מידות המגן הנזכרות כאן הן כמידות הארון, והביטויים "מעשה חרש", "מעשה חשב", "זהב וכסף ונחושת", מתקשרים בתודעתנו מיידית לפרשות עשיית המשכן וכליו. ניתן לשער שבבחירת הדימויים משתקף יחסם של בני הכת למלחמה, שנתפסה כעבודת ה' וכאמצעי להגעה ליום שבו תשוב "גולת בני אור ממדבר העמים לחנות במדבר ירושלים... לשלום וברכה וכבוד ושמחה ואורך ימים לכול בני אור" (מתוך תחילת המגילה).

על פי יגאל ידין, שהוציא לאור את המגילה וביאר אותה, המחברת האמורה כאן היא עיטור שנעשה על המגן, מעין צורת הלולאות המחוברות שבמשכן. בהמשך המגילה נזכרת שוב המחברת, כעיטור בראש הרומח. מלבד שימושים אלו כמעט לא נמצאת המחברת בספרות העברית של ימי הבית השני, וגם בלשון חכמים קשה למוצאה.

קבל חיובי

איך אם כן קיבלו המחברות שבילקוטים את שמן? כאן נכנסת לתמונה השפה הערבית, שהשפיעה רבות על לשוננו בימי הביניים.

כותבי הערבית לפני אלף שנים ויותר השתמשו בשורש אל"פ במשמעות של איחוד וכינוס, חיבור דברים יחד, וכן במשמעות של כתיבת ספרים ויצירות. כותבי העברית שחיו בין הערבים שאלו את כפל המשמעויות מן הערבית, והשתמשו גם בשורש חב"ר – מקבילו של אל"פ - במשמעות של כתיבה ויצירה. כך נולדו בלשוננו צורות כמו: "אמר המחבר", "כותב החיבור הזה" ועוד - ומכאן נוצרה אף המחברת. בערבית נקרא ספר העוסק בנושא מסוים בשם 'תאליף', ותרגומו לעברית – חיבור או מחברת. מעניין לראות שגם תרגום אונקלוס למילה מחברת שבפרשתנו מתבסס על שורש קרוב לאל"ף הערבית – בֵּית לוֹפֵי, היינו מקום החיבור. השורש חב"ר מתורגם באונקלוס בשורש לפ"ף – שהתגלגל דרך לשון חכמים גם לעברית שלנו, והתייחד למשמעות של עיטוף וסיבוב. גם בערבית קיים השורש באותה משמעות, ומכאן נולדה הלאפה – הפת המתלפפת.

התהליך הנזכר, המכונה על ידי חכמי הלשון 'שאילת משמעות', התרחש במילים רבות בשפה. נזכיר כאן בקצרה שלוש דוגמאות מתוך רבות. המילה השימושית 'שורש', במשמעות העיצורים היסודיים של המילה, קיבלה את מובנה ממילים מקבילות בערבית שמשמעותן הראשונית היא שורש העץ. הערבים השתמשו במילה שורש במשמעות העיצורים היסודיים, ובעקבותיהם השתמשו גם חכמינו במילה זו (גם השורש המתמטי נולד באותה צורה).

מילים נוספות שהתחדשו בהשפעת הערבית הן "חיובי" ו"שלילי", שהתגלגלו בהמשך עד ללשון הקצרה שבקשר הצבאי כתחליף ל'כן' ו'לא'. בערבית המילה המציינת גניבה ובזיזה נושאת גם משמעות של 'התנגדות', 'אי הסכמה', ובעקבות כך קיבל גם השורש העברי של"ל, שמובנו המקורי לקיחת שלל משמעות זהה. והוא הדין בחיוב – הערבים השתמשו במילה שמשמעותה לחייב (מלשון חוב) במשמעות של לאשר, לקבוע שאכן זה כך (שהרי הזכאי הוא מי שאין בו אשמה מסוימת, בעוד החייב הוא מי שאמנם יש בו אותה אשמה). העברית ראתה את העניין בחיוב, ואימצה את המילה.

תהליכים אלו התרחשו לעתים באופן עצמאי, על ידי הדוברים, ופעמים הרבה על ידי המתרגמים שפעלו בימי הביניים, והעתיקו חיבורי יסוד שנכתבו בערבית אל העברית. במלאכתם השתמשו המתרגמים לא פעם במילה עברית קבועה כחלופה למילה ערבית כלשהי, אף שהאחרונה באה בכמה משמעויות, וכך התעשרו משמעויותיה של המילה העברית.

מחברת צד"י

הספר הידוע ביותר שנקרא בשם 'מחברת' הינו 'מחברת מנחם', המילון המקראי שנתחבר על ידי מנחם בן סרוק בספרד במאה העשירית. ברם, מנחם עצמו ככל הנראה כלל לא קרא לספרו בשם זה. המחברת בלשונו היא מערכת הערכים השייכים לאות מסוימת מהאל"ף-בי"ת. כך למשל, בסיום רשימת הערכים הפותחים באות מ"ם, נכתב: "ותשלם מחברת מ"ם, אחל מחברת נו"ן". כפי שנאמר, כל חיבור יכול היה להיקרא גם מחברת, ולפיכך נקרא הספר כבר בתקופתו 'מחברת מנחם', כלומר 'ספרו של מנחם'. רק בעברית החדשה חדלה המחברת לשמש שם לחיבור כתוב, ונבחרה לכינוי קבוצת הדפים הריקה שבה כותבים התלמידים את חידושיהם.

לומדי רש"י על המקרא מכירים את לשונו הרווחת כשהוא עוסק בענייני לשון: "ומנחם חיברו...". "חיברוֹ" בלשונו של רש"י פירושו שיבץ את המילה, כלל אותה בקבוצה מסוימת. כך למשל מביא רש"י בפרשת שמות, לגבי המילה ונִצַּלְתֶּם (את מצרים): "ומנחם חברו במחברת צד"י, עם 'ויַצֵּל א-להים את מקנה אביכם'... ולא יאמנו דבריו". מנחם במילונו פעמים רבות כלל לא מפרש את המילים, ומסתפק בחלוקתן למחלקות לפי משמעיהן ובהבאת דוגמאות לכל משמע – כך שעצם שיבוצה של המילה בקבוצה מסוימת, חיבורה במחברת מסוימת, מלמדת על פירושה.

לסיום נעיר, אגב אזכור מחברת צד"י, ששמה המקורי של האות צ' הוא אכן "צדי" ולא "צדיק", כפי שרגילים לומר היום. הסיבה להשתרשות הק' בסוף היא כנראה בשל העובדה שהיא סמוכה לצ' בסדר האל"ף-בי"ת, וכן בשל מדרשי אותיות קדומים שקישרו את הצד"י למילה צדיק.

---

*מתוך מאמר שהתפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.