השפה העברית - לאמר ולומר
השפה העברית

לאמר ולומר

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016
שאלה של צורה
שאלה של צורה
לדף הקודם | לדף הבא

מי שלומד תנ"ך רגיל לראות את המילה "לאמר" כמעט בכל פרק: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר (בראשית א כב), וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ לֵאמֹר (בראשית ח טו) וכו'. הגיוני לצפות שזאת תהיה גם הצורה המקובלת היום.

אלא שצורה זו כבר כמעט אינה בשימוש כיום והיא הוחלפה בצורה לוֹמַר אשר שונה מהצורה התנ"כית לא רק בכתיב אלא גם בניקוד ובהגייה: לאמור התנ"כית נהגית lemor (הא' נחה!), לומר נהגית lomar.

הצורה לומר היא צורת שם הפועל ב◄לשון חז"ל. בלשון חז"ל, צורות שם הפועל נוצרו בדרך כלל מתוך דמיון לצורת העתיד וכך נוצרה גם הצורה "לומר", מתוך אנלוגיה לצורת העתיד "אוֹמַר" או "יאמר". באופן דומה לזה נוצרו בלשון חז"ל צורות שם פועל אחרות: "לוֹכַל" (לאכול), לילך (ללכת), ◄לִסַּע (לנסוע) ועוד.

העברית של ימינו שיש לה כמה רבדים הסטוריים בוחרת לעיתים להשתמש במילה מתקופה אחת ולעיתים במילה מתקופה אחרת. במקרה זה הבחירה היתה בצורה המאוחרת יותר של לשון חז"ל.

כדי להשלים את התמונה, אפשר לציין שהמילה לאמר לא נעלמה לגמרי מלשוננו. היום עדיין משתמשים בה לעיתים לפני פירוט של החלטה או חוק. למשל: "חוק איכות הסביבה קובע לאמור: תוך שנה על כל הרשויות המקומיות להפחית את זיהום האוויר ב-30%".







כל הזכויות שמורות © רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2016