הניקוד

הניקוד התפתח במאות 9-7 לספירה כדי לסמן ענייני הגייה שונים שלא באו לידי ביטוי בכתיב של התנ"ך. בתקופה זו נוצרו שלוש שיטות ניקוד עיקריות: השיטה הטַבְרָנִית (=בטבריה), השיטה הארץ-ישראלית (=בירושלים) והשיטה הבבלית (=בבבל). כל שיטה התבססה על דרך קריאה מסוימת ונבדלה מן האחרות בכמה מאפיינים של המבטא.

הניקוד הבבלי - נוצר בתקופת הגאונים בבבל, סימניו באים מעל האותיות והם מציינים שש תנועות (אין הבדל בין סגול לפתח): החטפים לא מסומנים ואין סימון לשווא נח. יהודי תימן הם העדה היחידה ששימרה את המבטא הזה.

שיטת הניקוד הבבלית בהשוואה לשיטה הטברנית שלנו (לחצו לפירוט)

הניקוד הארץ ישראלי - נוצר בארץ ישראל, לא ברור בדיוק היכן. נהוגים בו שבעה סימנים לחמש תנועות: הקמץ והפתח מתאחדים לתנועה אחת, כך גם הצירה והסגול. ניקוד זה מתאר את ההגייה המקובלת גם בימינו. גם בשיטה זו אין חטפים והשווא הנח אינו מסומן. סימני הניקוד בשיטה זו מתקבלים על ידי צירופים שונים של קו ושתי נקודות מעל האותיות.

הניקוד הטברני - הניקוד המוכר לנו כיום. הניקוד הזה משקף את מסורת ההגייה שהכירו חכמי טבריה בתקופתם. קשה לדעת עד כמה הוא משקף את ההגייה הקדומה של תקופת המקרא. למשל, כללי בג"ד כפ"ת ככל הנראה לא היו קיימים ברוב תקופת המקרא. גם האבחנה בין ש' ימנית ל-ש' שמאלית עברה תהפוכות.

במאה העשירית לספירה התקבל הנוסח המוסמך של המקרא (כולל ניקוד וטעמים לפי השיטה הטברנית), הוא "נוסח בן אשר".

חוק ניקוד ההברות; כללי החטפים.
אמנון שפירא - כיצד נקבע הכתיב המנוקד המודרני?