השפה העברית
שאלה לוהטה (נכבדה)
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא
(עמוד 3 מתוך 5)

הלאמות מה היא ומה גדרה? הרק אלה אשר יחשבו לעם אחד אשר שפה אחת להם? וללאומי אמריקה, בעלגיה ושוייץ השפה אחת לאיש איש מהם? והאשכנזים השפה אחת ידברו כלם? והצרפתים, האמנם לא צרפתים המה הברֶטָנים, הפיוֶנסים והאלזסים יען לא צרפתית ידברו? ומדוע אם כן יחרצו אחדים מבני עמנו (כח' פיליפזאן במ"ע) כי לא מוכשרים אנחנו לחיי לאום יען לא שפה אחת נדבר כלנו? והלא עוד יתר שאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ. ואם רבים מבני עמנו לא ידעו אף קרֹא עברית, – במי האשם? מי חסיד מאתנו דעת השפה הזאת אם לא הפילוסופיה הזאת בעצמה? או אולי אלה אשר ממשלה אחת להם, אלה היושבים בארץ אחת אך המה יחָשבו ללאֹם אחד? והיונים בתוגרמה, והבולגרים מרומליה המזרחית, והעברים אשר התגוררו באלכסנדריה, ברומא ובבבל, החדלו מהיות יונים, בולגרים או עברים?

ומה איפוא גדר הלאמות?

סופרים רבים דברו בדבר הזה והטובים שבהם החליטו לאמר: ההכרה והרגש הפנימי אשר יתעוררו בלבות מספר ידוע מהאנשים ויתנו חפץ בלבבם להיות יחד אם רב ואם מעט מספרם, – המה יתנו הצדקה להם לחיות חיי לאום בפני עצמו, והחוב לתת להם זכותם זאת (יוסף אֵטוֶס Eoetves, הסופר ההגרי, נולד בשנת 1813 במכתב להמְליץ בעד שווי זכויות העברים); וזשון סטוארט מילל יאמר כדברים האלה: "הלאמות תציץ בלבב האנשים, רגש המַטֶה אותם להשתתף יחד במפעליהם הם מאשר עם אנשים אחרים, הנותן חפץ לחיות תחת ממשלה אחת וכי הממשלה הזאת תהי מביניהם המה. הרגש הלאמי יוכל להולד על ידי סבות שונות. יש אשר הוא פעולת אחדות המשפחה והמטה ויש אשר אחדות השפה והדת יולידוהו, אך הסבה היותר חזקה היא: אחדות הקורות בזמן העבר, ומזאת תולד אחדות הזכרונות,גאוה והשפלות – אשר מעשה אחד בהעבר ישמח את כלם ומעשה אחד ימלא את לה כלם יגון!"

ולנו העברים – אף כי מפזרים הננו בכל קצוי ארץ – האין לנו כל אלה? האם לא יאחדנו כלנו רגש אחד, רגש קדוש וטהור, רגש נשא ונשגב להיות כלנו ערבים זה בזה? האם לא ממקור אחד חצבנו, האם לא אמונה אחת לנו? וקֹרות עמנו מהעבר, האם לא יקרות הנה לכלנו יחד? האם לא נתגאה כלנו באנשי הרוח אשר יצאו מקרבנו לכבוד ולתפארת? האם לא תדכה בעפר נפש כלנו בקראנו דברי ימי עמנו בימי הבינים? ומדוע איפוא נעשק התקוה לשוב ולחיות חיי לאום בארצנו השוממה, האבלה על בניה אשר נדחו ממנה לארצות רחוקות זה אלפים שנה? ומדוע לא נעשה גם אנחנו ככל העמים, למקטן ועד גדול, ומדוע לא נעשה גם אנו דבר להגן על לאמותנו לבל תאבד ותכחד מן הארץ?

הן אמנם לא בראשונה היא לעמנו להיות בגולה; גם המזמור הזה כי אבדה כל תקוה לנו לא בראשונה היא לעמנו לשמעו. בהיות ישראל בבבל גם אז קראו רבים (אשר ארץ גלותם מצאה חן בעיניהם) לאמר: "יבשו עצמותנו, אבדה תקותנו, נגזרנו לנו" (יחזקאל ל"ז י"א). אך נביאי אל כישעיהו השני ויחזקאל, ברוחם האדיר ובעז אהבתם לעמם ולארצם, קראו בקול חוצב להבות אש: עוד תחיינה העצמות האלה, עוד ישוב ישראל ויפרח כחבצלת! וינחמו את עמם, ויחזקו את תקותם, ויראו לנו את עתידותם, ויולידו בקרבם תשוקה עזה לשוב ולהאחז בארצם, ובדבריהם הבוערים העירו בלב כורש מלך פרס לתת צו: מי אשר ה' אלהיו עמו – ויעל! ואנשי רוח כחגי, זכריה, מלאכי, זרבבל, צדוק הכהן, עזרה ונחמיה, התעוררו גם המה לקול דבריהם לפעול ולעשות לטובת עמם: "העת לכם עתה לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?" – קראו לעמם. ודבריהם לא שבו ריקם, לא על צחיח סלע זרעו זרעיהם, כי אהבת הארץ תבער בלב עמנו: אך הפיחו בה והיתה לשלהבת-יה!

אך גם לנו עתה נביאים, סופרים המגידים לעמנו פשעו, המתימרים גם המה באהבת עמם. ומה ינבאו ועל מה ישאו משאם? מה תעשה ספרותנו ובמה תשתעשע? צורות רבות לבשה ופשטה ספרותנו התקופית מאז נולדה ועד היום, ותשנה את טעמה, ותחליף את מראה עשרת מֹנים. עת היתה לה להספרות אשר אך במרומי ה"פַרנַס" ישבה, ההר חמדו להם האלהים, ותעד מחלצות המליצה והשיר, ויזלו בשמיה לאף כל קורא. אך עד מהרה ראתה כי כלנו בני תמותה, היושבים לרגלי ההר, לא נזיד לעלות לראשו ומעט מעט נרחק מעליו, ותשפיל ספרותנו ותרד מן ההר. ותט במטה הקסם אשר בידה, ותהפכנה מחלצותיה פעם אחת וַתֵראה לעיני קוראיה והנה עוטה שלמת החכמה והמדע. אך גם בגדיה אלה לא מצאו חן בעיני הקוראים, ותסירם גם אותם מעליה, ותקח חרב בידה, ותצא ותערוך מלחמה את הקבלה והחסידות, את מנהגים קלי הערך, את המלבושים והפאות הארוכים יותר מדי וכו' וכו'. כל אלה חלפו עברו למו בספרותנו מבלי השאיר אחריהם רושם גדול בחיי עמנו. לשוא תתהלל הספרות כי היא שנתה את פני היהדות, כי בכחה ובזרוע עֻזה עלתה היהדות מעלות מספר במעלות ההשכלה. כבארצות המערב כן גם בארץ רוסיה לא פעלה הספרות מאומה בחיי העם.

ומדוע? במה נופלת ספרותנו מספרות כל עם ועם העושות נפלאות?

לדאבון נפשנו עלינו להודות כי קצר העינים אשר לספרותנו הוא עשה כל אלה. מאז ועד עתה הלכו תמיד החיים לפני הספרות ויעבירוה, ואך ברחוק החיים ממנה רב, רק אז התאמצה הספרות גם היא לרדוף אחריהם ולהשיגם. זאת היתה תכונת ספרותנו מאז, וזאת תכונתה גם במשך הזמן האחרון; קצרת עינים היא ואיננה רואה את הנולד! אך מתי מספר מסופרינו התעלו מעל לההוה ויפקחו עיניהם לראות את העתיד ולהתבונן מה יקרה את עמנו באחרית הימים, ויבהלו בראותם מה נורא מצב עמנו עתה ומה נוראה הסכנה המרחפת על פניו, ויצאו להלחם את הדעות הנשחתות אשר בשם ההשכלה תדגולנה ואשר כקוץ מכאיב וכסלון ממאיר הנה לעמנו.

אך דבריהם לא מצאו למו כמעט כל הד בספרותנו אשר תוסיף לאחז דרכה.


1  |  2  |  3  |  4  |  5    




© כל הזכויות שמורות