לפרשת וירא (בראשית יח-כב)

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר (בראשית יט כ)

"'דחף מצערת', אמר המדריך לצוער עם התנתקות גלגלי המטוס מהמסלול". משפט כעין זה ניתן למצוא בביטאון חיל האוויר. היש קשר לשוני בין המִצְעֶרֶת לצוֹעֵר, ומה בינם לבין הצַּעַר?

כדי לענות על כך, נביט לאחור אל הופעתו הראשונה של השורש: בפרשתנו מבקש לוט על נפשו מהמלאכים שהוציאוהו מסדום, ואומר להם: "הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי". המלאכים עונים ללוט בחיוב, ומאיצים בו שימהר להימלט אל העיר, שתקבל את שמה – צוֹעַר – מלשון בקשתו זו של לוט.

מהו מצער? תרגום אונקלוס מוסר כאן "והיא זעירא", היינו זעירה וקטנה היא. לוט מציין אפוא עובדה זו כאומר שניתן להשאירה על מכונה ולא להופכה, שהרי אינה גדולה וחשובה כסדום אחותה. ברם, אחד מחמשת המלכים שהוזכרו בפרשה הקודמת במלחמתם נגד כדרלעומר וחבריו הוא "מֶלֶךְ בֶּלַע, הִיא-צֹעַר", ולכאורה יש ללמוד מכך שמדובר במקום בעל חשיבות וגודל. אי לכך, ניתן אולי להציע שפירוש המילים "והיא מצער" הוא "והיא קרובה", וכך מובנת יותר בקשתו של לוט הנמלט במהירות מן ההפכה. את הכפילות הנוצרת לפי פירוש זה – קרובה לנוס שמה, והיא מצער – ניתן לפתור על ידי ההבנה שקרובה היא לא רק ההפך מרחוקה, אלא גם נוחה לגישה (על דרך הסיפור הידוע על ר' יהושע, שהוצעו בפניו דרך "ארוכה וקצרה" ו"קצרה וארוכה" – מסכת דרך ארץ פ"ד). ואמנם, התרגום הארצישראלי לפסוקנו מתרגם את המילה 'מצער' בהופעתה הראשונה במילה "קריבה" – "קרתא הדא קריבה למערק לתמן, והיא קריבה".

כך או כך, ברור שהשורש צע"ר קשור לקטנוּת (בדומה לשורש זע"ר). המילה צע'יר בערבית (בשפה המדוברת: זריר) פירושה קטן, בדומה לצָעִיר בעברית – שמופיע לראשונה במקרא בפרשתנו. מיד לאחר שמגיע לוט אל צוער הוא עולה למערה מעל העיר, יחד עם שתי בנותיו הנקראות בכתוב "הבכירה" ו"הצעירה". צעיר במקרא הוא לא רק מעוּט-ימים, אלא גם קטן הכמות. כך למשל אומר שאול לשמואל כשהוא מתבשר לראשונה על ייעודו: "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן, וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה" (שמואל א' ט').

חיי צמצום תחיה

בלשון המקרא, כל הופעותיו של השורש צע"ר קשורות לקטנות. המובן המְצַעֵר יותר של השורש – במשמעות כאב - התחדש בעברית בלשון חכמים, בהשפעת הארמית. העֶצֶב הראשון בתורה, "בעצב תלדי בנים", מתורגם באונקלוס: "בצער תלידין בנין". בלשון חז"ל התאזרח הצער בעברית, כשם ששנינו בפרקי אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל; ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". ונתקיימו הדברים בין השאר ברבי עקיבא ובאשתו, כמובא באבות דרבי נתן: "אמרו: לא מת עד שישן על מיטות של זהב ועד שעשה כתר של זהב לאשתו... אמרו לו בניו: הרי הבריות משחקים עלינו? אמר להם: איני שומע לכם, אף היא נצטערה עמי בתלמוד תורה".

האם יש קשר בין הצער המקראי, שמובנו מיעוט, לבין הצער המשנאי, הכואב? דומה שהתשובה חיובית. מדרש בשיר השירים רבה יכול להמחיש את המגע שבין המשמעויות: "אף ערשנו רעננה" - ר' עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון, [משל] למלך שיצא לו למדבר והביאו לו מטה קצרה, התחיל מצטער בעצמו ומדחק באיבריו. כיון שנכנס למדינה הביאו לו מטה ארוכה, התחיל פושט עצמו ומותח איבריו. כך, עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה בית המקדש - ויאריכו הבדים". מצטער פירושו מכווץ ומקטין את עצמו, בניגוד למי שמתרווח ופושט עצמותיו. אף חיי הצער שהוזכרו בפרקי אבות – חיי צמצום והסתפקות במועט הם.

מהמקדש לבה"ד 1

נשוב עתה לצועֵר, שבו פתחנו. מקורה של המילה בספר זכריה (י"ג): "הַךְ אֶת הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן וַהֲשִׁבֹתִי יָדִי עַל הַצֹּעֲרִים". הפירוש המקובל הוא שהצוערים האמורים כאן הם עוזריהם של הרועים, המכונים בספר ירמיהו – המרבה בתיאורי מרעה - בשם "צעירי הצאן", לעומת הרועים הבכירים הקרויים "אדירי הצאן". בפרק י"ד בספרו מביא ירמיהו, בן ענתות שעל ספר המדבר, תיאור קשה של הַבַּצָּרוֹת שפקדו את הארץ – "אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ, קָדְרוּ לָאָרֶץ, וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה. וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם, בָּאוּ עַל גֵּבִים לֹא מָצְאוּ מַיִם, שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם, בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם". הרועים האחראים על העדר שלחו את עוזריהם הצעירים אל הגבים המרוחקים – אך אלו חזרו כשכליהם ריקים, באין מים.

במשנה אנו שוב נפגשים עם הצוערים, הפעם במקדש. כך למדנו במסכת עֲרָכִין (פרק ב'): "אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר, ולא היו אומרים בנבל וכינור אלא בפה כדי ליתן תבל [= תבלין, בלשוננו] בנעימה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ... בארץ היו עומדין וראשיהן מבין רגלי הלויים, וצוערי הלוים היו נקראין".

בתלמוד הבבלי על המשנה מובאת גרסה אחרת, "וסועדי הלווים היו נקראים", ומובא גם פירוש מעניין, לפיו הכינוי "צוערי הלווים" אינו קשור לצעירותם של המשוררים אלא לצער במובנו המאוחר (והארמי) - "[שהיו] עושים קולם דק דק ויפה, ומצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולם כמותן" (רש"י שם).

על כל פנים, למדנו שצוערים הם צעירים הלומדים את מלאכתם, בין אם מדובר בהליכה אחר העדרים ובין בנשיאת קול בשירים.

בשנת 1942, ב"מילון למונחי הצאן" שנכתב לבקשת "אגודת הנוקדים העבריים בארץ ישראל", נבחרה המילה "צוֹעֵר" לכינוי ה"ילד העוזר על יד הרועה". במקביל, כשנתבקשה מילה עברית בעבור ה'קָדֶט', חניך הקורסים הצבאיים, נבחר לשם כך הצוער. אגב, בעוד השם צוער משמש כיום לכל החיילים שבדרכם לדרגות הקצונה, לחניכי קורס הטיס קוראים גם בשם "פרחים", בהשפעת פרחי הכהונה המוזכרים במשנה (למשל: סוכה פרק ה'). ובכן, את הפרחים נטלו הטייסים מהכהנים, ואילו את הצוערים מן הלווים.

השם מצערת למתקן שמווסת את זרימת הדלק למנוע נגזר גם הוא מהשורש צע"ר במובן מיעוט, שכן הוא האחראי על הקטנת הזרם שבצינור או לחסימתו.

נסיים בייחול שנזכה לראות - במקביל לפרחים ולצוערים שעושים מלאכתם בגבהים - פרחי כהונה בעבודתם וצוערי לוויה בשירם ובזמרם, בהיות ישראל על מעמדם.

---

*המאמר התפרסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, במסגרת טור העוסק במילה מפרשת השבוע.
ליצירת קשר עם המחבר: yetsion@gmail.com.