השפה העברית - לנצח תאכל חרב
מילון השפה העברית
לדף הבית

לנצח תאכל חרב

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016
ביטויים ומקורם
לדף הקודם | לדף הבא

הפוליטיקאים שלנו מרבים להשתמש בביטוי "לנצח נאכל חרב".
הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך, אבל היום נוטים להבין אותו בהיפוך של התחביר המקורי.

מקור הביטוי הוא בשאלה רטורית המופיעה בשמואל ב' (ב כו):
וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל-יוֹאָב, וַיֹּאמֶר: הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי-מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה.

היום רוב האנשים מבינים את הביטוי במשמעות המילולית של אכילת חרבות (אולי ברוח ביטוי הסלנג: "אכלת אותה!"). לעומת זאת בתנ"ך, על אף שהמשמעות דומה, המילה "תאכל" מוסבת על החרב – כלומר: הלנצח תאכל החרב (תהרוג) את הקרבנות שלה?

בתנ"ך הרבו לתאר את פעולת החרב כאכילה:
  • אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים לב, מב)
  • וְהִבְעַרְתִּי בֶעָשָׁן רִכְבָּהּ, וּכְפִירַיִךְ תֹּאכַל חָרֶב (נחום ב יד)
  • אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם--טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם--חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ (ישעיהו א, יט-כ).

את אותה פעולה של אכילה עושה גם הסכין המקראי – המאכלת: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת (בראשית כב י). ואם החרב אוכלת - יש לה צד חד הנקרא ◄פה, ולפעמים שני הצדדים שלה חדים, ואז היא ◄"חרב פיפיות" (בעלת שני פיות).

סיבה עיקרית לאי ההבנה הזאת היא שינוי בתחביר העברית. היום היינו אומרים "הלנצח תאכל החרב?", כלומר מיידעים את המילה חרב. אבל במקרא שמות קיבוציים כאלה באים לרוב ללא יידוע. למשל, הפתגם הידוע: "לך אל *הנמלה* עצל, ראה דרכיך וחכם" נכתב במקרא ללא יידוע: לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם (משלי ו ו).



כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016