השפה העברית - לקשור כתרים
מילון השפה העברית
לדף הבית

לקשור כתרים

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016
ביטויים ומקורם
לדף הקודם | לדף הבא

אַךְ בְּבוֹאִי הַיּוֹם לָשִׁיר לָךְ / וְלָךְ לִקְשֹׁר כְּתָרִים /
קָטֹנְתִּי מִצְּעִיר בָּנַיִךְ / וּמֵאַחֲרוֹן הַמְּשׁוֹרְרִים.
(נעמי שמר, ירושלים של זהב)
    

בלשון הדיבור של ימינו, לקשור למישהו כתרים פרושו להלל אותו במטרה לרומם את מעמדו: "לעיתונות יש נטיה למהר לקשור כתרים לאלה שהיא חפצה ביקרם, ולהשליכם הצדה בשאט נפש כשציפיותיה נכזבות."

מקור הביטוי "לקשור כתרים" הוא בתלמוד. במסכת שבת (ט פח) מסופר שמלאכי השרת קשרו שני כתרים לראשו של כל אחד מישראל, ובהמשך מסופר על משה רבנו שעלה לשמים ומצא את הקב"ה קושר כתרים לאותיות.

קשירת הכתרים לאותיות היא קישוט המקובל בכתיבת ספרי תורה ומזוזות. בהתאם למסורת, סופרי הסת"ם מקשטים חלק מהאותיות בספרי התורה על ידי תגים מיוחדים.

ישנם שני סוגי תגים:

  1. תגים בצורת קו, למשל:
  2. קווים עם כתר, למשל:

הכתרים נראים כמו קוים דקים שבראשם נקודה עבה. יש אותיות שעליהן כתר אחד, ויש אותיות שעליהן שני כתרים ויותר, עד שבעה כתרים. יש חוקים קבועים לציור הכתרים: למשל על אותיות שעטנ"ז ג"ץ מציירים שלושה כתרים. הכתרים על אותיות אלה התפתחו בהדרגה: בהתחלה הם היו משיכה שמאלה בראש אותיות מסוימות; אחר כך המשיכה התפתחה לעיטור בתנועת הלוך ושוב, והעיטור הפך לאחר מכן לכתר המוכר לנו היום.




כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016