השפה העברית
שאלת הלשונות בישראל
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא

(עמוד 5 מתוך 7)

נגעתי כאן בשתי לשונות: הארמית והערבית. הלשון העברית לא היתה אותה שעה שפה מדוברת. ובכן, איפוא, משמע מכאן, שהלשון העברית לא היתה לשון חיה? שחסרים לה, כביכול, הוויטמינים של לשון חיה? שחיותה כאילו נסתלקה הימנה ונתגלגלה ללשונות אחרות, והיא עצמה נהפכה, כביכול, ונעשתה לשון של שבת ומועד בלבד?

אין אני מיסטיקן, אלא רציונליסט. מאמין אני בחוקיו של הטבע. אבל באותה שעה אני שוב מאמין באמונה שלמה, שהאינסטינקט העמוק והבריא של האומה הוא שלא נתן ללשון העברית להיות שפת הדבור והחיים. ולא בכדי עשתה האומה מה שעשתה!

אשרינו, שלא דברנו עברית כל אותן התקופות. כי אלמלי היינו מדברים עברית בכל שנות נדודינו בגולה, אינני יודע, מה היה בסופה של לשון זו, ואם בכלל היתה לנו עוד לשון עברית בעולם כיום הזה? אמת, כל לשון יש לה הרבה דיאלקטים, ואין יוצא מן הכלל הזה. אבל אין בכך משום אסון, כל זמן שהאומה יושבת בארצה ויש לה הכוח לשעבד את הדיאלקטים השונים לשררותו של אחד מהם, שמשום מה נתקבל כלשון לאומית לכל המדינה. בתנאי זה הדיאלקטים השונים לא רק שאינם מזיקים להדיאלקט השליט, אלא שהם גם מפרנסים אותו, מעשירים אותו ועושים אותו עשיר צבעים וצלילים, צורות ותמונות. אבל מה היה עולה לה ללשון העברית כשאין לאומה העברית ארץ ומרכז וכוח, והיא נעה ונדה מעם לעם ומשתעבדת להשפעות של אומות ולשונות ותנאים שונים? הלשון העברית היתה קולטת בכל מקום תשעים וחמשה אחוזים של מלים משפות זרות, כמו שאירע להדיאלקט הסורי-ארמי, המדובר עדיין בפי יהודי סוריא, והיא עצמה היתה בטלה ברוב. הגיעו בעצמכם: מה היה עולה לה ללשון העברית, אלמלי היו היהודים שבספרד ושבצרפת ושבאשכנז מדברים בימיהם עברית, בשעה שלא היו מקבלים "מיץ" מאיזה מרכז שהוא? הלשון העברית היתה מתפוררת אז לכמה וכמה דיאלקטים, כמספר ארצות הגלות והנדודים, וכל דיאלקט שונה מחברו, כשם שלשון הארץ האחת שונה מלשונה של הארץ השניה, ונמצא: יהודי ארץ אחת לא היה יודע לשונו של יהודי מארץ אחרת. אמת, אין לך שום לשון בעולם, שאינה משתנית במשך הדורות. אבל זהו שנוי בשביל האומה כולה, בלי יוצא מן הכלל. מה שאין כן בעברית, שהשנויים שהיו חלים בה בכל מקום, היו נשארים ענין רק לאותו המקום בלבד, והלשון העברית שביתר הארצות לא היתה מקבלת שנוי זה. ובאופן כזה היינו מקבלים במשך הדורות כמה וכמה לשונות עבריות אחיות, המון דיאלקטים שונים, שאין בין כולם אלא אחוזים מעטים של מלים משותפות, והשאר הוא ערבוביה של לשונות אחדות, והלשון העברית המקורית היתה בינתים בטלה ועוברת מן העולם.

על-פי אינסטינקט עמוק גזרה האומה העברית על עצמה, וקיימה גזירה זו בקשיות עורף ובעקשנות רבה: לקיים את הלשון העברית רק בספרות בלבד, הואיל ולא היה לה מרכז, אשר ישמש לה ערובה בשביל טהרתה והתפתחותה הנורמלית של לשון זו בדבור שבפה. וכי לא היתה לאומה העברית די עקשנות מספיקה כדי לקיים את "השנים מקרא ואחד תרגום" אפילו בימינו אנו, כשתרגום זה נעשה דבר שאין לו שום טעם וריח, מפני שהלשון הארמית נעשתה כבר בלתי מובנה לאומה, עוד פחות מובנה אפילו מהלשון העברית עצמה?! ובאותה שעה לא הראתה האומה לגבי הדבור העברי אפילו עקשנות כל שהיא, אלא וויתרה עליו תיכף ומיד, כאילו היה דבר של מה בכך – הא כיצד? מכאן אתה אומר, שכל מה שעשתה האומה לא עשתה אלא בדעת ובחשבון. ואם וויתרה לשעה על הדיבור העברי, לא היה זה אלא מפני החשש, שמא יגרום דבור זה נזק ללשון העברית, באין מרכז, שישקוד על תקנתה וטהרתה. ובחרה האומה שתהיה לה לשון עברית אחת טהורה בכתב, מאשר הרבה לשונות עבריות בעל-פה שהן פלסתר ונכריות בינן לבין עצמן.

כל זה היה נכון והגיוני עד עכשיו. אבל עכשיו, כשהתנועה הארצי-ישראלית לבשה צורה מוחשית, כשהלשון העברית נעשתה שלטת בארץ, הרי אין עוד מקום לאותם החשש והפחד ואפשר לעשות את הלשון העברית שפת-דבור אפילו בארצות הגלות; מפני שיש ארץ-ישראל, שהיא שומרת עליה ומעמידה אותה. ומשום כך התחילה עכשיו בחוץ-לארץ אותה התנועה החזקה, המתכוונת להפוך את הלשון העברית ללשון מדוברת בכל מקום – והצדק אתה והנצחון מזומן לה.


1  |  2  |  3  |  4  |  5  |  6  |  7    





© כל הזכויות שמורות