|
הניקוד וההגייה של אותיות השימוש בכ"ל לפני מילה לא מיודעת נקבעים על פי האות הראשונה במילה:
כשהמילה מיודעת, אותיות השימוש בכ"ל מקבלות את ניקוד ה' הידיעה:
לפני כינויי הרמז (זה, זאת, אלה וכו'), אותיות השימוש בכ"ל מנוקדות לרוב בקמץ: זֶה לָזֶה, כָּאֵלֶּה, בָּזֹאת. בהברה סמוכה לטעם בתיאורי פועל, ל' היחס מנוקדת לעתים בקמץ: לָבֶטַח, לָעַד.
1
מכאן נובע שיש מילים שבהן אי אפשר לדעת על פי הניקוד האם המילה מיודעת או לא. למשל המילים בַּהֲלִיכָה, בַּחֲזָרָה
נכתבות באותו האופן גם כשהן מיודעות וגם כשאינן מיודעות.
2 כאשר ב' השימוש באה לפני א' המנוקדת בחטף-קמץ, הניקוד שלה הוא תמיד בקמץ: (א) אם המילה מיודעת, הניקוד הוא בקמץ משום שזה ניקוד ה' הידיעה לפני א' (ב) אם המילה אינה מיודעת, הניקוד הוא בקמץ משום שזו תנועת החטף. אבל בין שני המקרים יש הבדל בהגייה: במקרה המיודע, הקמץ הוא קמץ גדול, וההגייה בתנועת A; במקרה הלא מיודע, הקמץ הוא קמץ קטן, וההגייה בתנועת O. כדי להבדיל בין המקרים יש לדעת מן ההקשר של המילה אם היא מיודעת או לא. הגייה | כתיב | צורה | אנשים | חיות | צומח ודומם | זמן ומקום | מגזרים | אטימולוגיה
דקדוק | ניקוד | יוצאי דופן | סגנון | פיסוק | היסטוריה | כתב | תהליכים | שירים כל הזכויות שמורות ©
רוני הפנר / אתר השפה העברית 2004–2022
|
|