השפה העברית - מצח נחושה
מילון השפה העברית
לדף הבית

מצח נחושה

כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016
ביטויים ומקורם
לדף הקודם | לדף הבא

הביטוי "במצח נחושה" מתאר התנהגות מתריסה וחצופה כנגד החוק והנורמה. וכשאומרים שמישהו "משקר במצח נחושה", מתכוונים שהוא משקר שקר גס, אשר אי־אמיתותו גלויה לעיני כל.

אבל מדוע מצח "נחוּשה" ולא "נחוש" – הרי מצח הוא זכר

ההסבר נעוץ במשמעות התנ"כית של המילה נחושה. מקור הצרוף "מצח נחושה" הוא בספר ישעיהו: כִּי קָשֶׁה אָתָּה; וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ, וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה (מח ד), אבל, בשונה מהמשמעות המוכרת לנו היום, בשפת המקרא המילה נחושה היא שם נוסף למתכת הנחושת, ולכן "מצח נחושה" הוא צרוף סמיכות (ולא שם ותוארו), ופירושו פשוט מצח עשוי מנחושת.
חייל שומרי חבוש קסדת נחושת
חייל שומרי חבוש קסדת נחושת

בזמן המקרא הכירו והשתמשו בשתי מתכות עיקריות – הברזל והנחושת. הברזל נכרה מעפרות ברזל, והנחושת נחצבה מהרים עתירי נחושת, כמו מכרות הנחושת שבתמנע. כך למשל מוצאים בספר איוב את התקבולת: בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח; וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה (כח ב).
בלשון השירה התנ"כית מרבים להעמיד זו מול זו את הברזל והנחושת כשתי מתכות המסמלות חוזק. למשל בספר ישעיהו: דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ (מה ב). אך מכיוון שהנחושת הטהורה היא מתכת רכה, סביר להניח שהשם "נחושת" שימש בחלק מההקשרים בתנ"ך ככינוי לסגסוגות הנחושת הקשות כגון ארד (ברונזה), שבהן הנחושת מעורבת עם מתכות אחרות.

בספר איוב אנו מוצאים דוגמה אחד לשימוש מושאל במילה נחושה לציון אופי אנושי: אִם-כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי; אִם-בְּשָׂרִי נָחוּשׁ (ו יב). היום משתמשים במילה נחוש/ה רק במשמעות המושאלת: נחוש (determined) הוא מי שרצונו חזק והוא איתן ב◄דעתו.


כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2016