השפה העברית
מלאכת תרגום שירים
כל הזכויות שמורות ©
לדף הקודם | לדף הבא

מלאכת תרגום שירים שונה ממלאכת תרגום פרוזה, כיוון שעל המתרגם להתמודד עם מקור המורכב מכמה רבדים, ומשמעות המילים הכתובות היא רק אחד מהם.

בעברית המדוברת, כבר למונח "שיר" יש משמעות כפולה: המילה שיר מציינת בדרך כלל חיבור בחרוזים, אבל היא יכולה לציין גם יצירה בחרוזים המלווה בלחן. המומחים לשפה העברית יאמרו שבעברית קיימות שתי מלים נרדפות, שירה וזמר, המציינות את ההבדל הדק שבין חיבור בחרוזים שאיננו מלווה בלחן, לבין חיבור אשר הלחן הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אבל האומנם אפשר להפריד בין המילים ללחן?

למעשה, כאשר אנו מדברים על חיבור בחרוזים, הלחן כבר נמצא שם. חרוז הוא "משפט" בעל מספר קבוע של הברות ובעיקר בעל טעמים (הדגשים) בהברות מסוימות. בחרוז יש מנגינה פנימית ברורה ומוכרת. בעברית ובשפות אחרות החרוזים אינם באים לבד, אלא הם קשורים ביניהם בקשר הדוק, "בשרשרת" (ומכאן המילה חרוז), הודות לזהות (או לדמיון הרב) בצליל של הברות הסיומת. ניקח לדוגמא שיר המוכר לכל:

 א  וויר   ה  רים   צ  לול   כ  י   ין
 ו  רי   ח  או   ר  נים   
 ני  שא   ב  רו   ח  ה   ער  ב   יים
 עם  קול   פ  ע   מו  נים   

קל לראות שהחרוזים קשורים ביניהם לסירוגין, הן מבחינת האורך (מספר ההברות), הן בצליל של ההברה הסופית. בנוסף לכך, כל ההברות הזוגיות מודגשות. הדגשות מסוג זה מוכרות היטב בשפה העברית, והן מתאימות לה, משום שרוב המילים בעברית הן בנות שתיים-שלוש הברות, והן בדרך כלל מודגשות בהברה הסופית: עברית היא שפה ב... מלרע. כמו צרפתית, פורטוגזית ובמידה מסוימת גם אנגלית. לעומת זאת, ישנן שפות אחרות (ביניהן השפה האיטלקית) שהן ב... מלעיל, כלומר בהן ההדגשה של רוב המילים חלה הברה אחת לפני סוף המילה. כתוצאה מזה, השפה "מצלצלת" בצורה שונה לחלוטין. כולנו מכירים את שירי ביאליק. חשבתם פעם למה שרים את "הכניסיני תחת כנפך" עם כל הטעמים "במקום הלא נכון"? התשובה היא שהמשורר היה "רגיל" לשפה לועזית (יידיש) שהיא שפה במלעיל. הצליל הפנימי של החרוזים "לא מסתדר" עם המנגינה הפנימית של העברית של ימינו, אבל בזמנו היה ערב לאוזן של המשורר, של המלחין ובעיקר של המאזין.
ה"מנגינה הפנימית" של שיר מחייבת את המלחין והוא כותב את הלחן לפיה. לפעמים התהליך מתרחש בצורה הפוכה: קודם מלחין מחבר את הלחן ולאחר מכן המשורר מחבר את החרוזים בהתאם. מעניין שבמקרה זה המשורר אינו נקרא כך אלא "תמלילן", כאילו להדגיש שחשיבותו פחותה מזו של מהמלחין.


ישנן דרכים שונות לתרגם שיר מולחן. כאשר השפות קרובות זו לזו, קל למדי למצוא מילים, סיומות והדגשות דומות, והמלאכה קלה. אבל כשהשפות רחוקות מאוד זו מזו, כמו עברית ואיטלקית, המלאכה מסתבכת: אורך המלים שונה בשתי השפות, וקשה להתאים בין מלרע למלעיל. אז מה עושים? פשוט מתעלמים מהמילים וכותבים... שיר אחר, עם אותו הלחן. בקיצור: לא מתרגמים את השיר בכלל!
אני קורא למלאכה מסוג זה "תרגום מסחרי", כיוון שהוא המקובל בתעשיית ה"שואו-ביזנס". שלא תבינו לא נכון: לפעמים התוצאות נהדרות, במיוחד אם הביצוע טוב. תחשבו על כמה שירים איטלקיים וספרדיים שבוצעו על ידי הזמר האמריקאי אלביס פרסלי: למילים באנגלית אין כל קשר למקור, אך השירים נשמעים אפילו יותר טוב מאשר במקור...

דרך אחרת, שאני קורא לה "תרגום אקדמי", נעשית לעתים בשירים שנכתבו במקור ללא לחן, והוא הוסף בשלב מאוחר יותר. בעברית נוהגים לקרוא להם "שירי משוררים". כאן למחבר המילים ניתן הכבוד המגיע לו, והלחן הוא-הוא התוספת. לעתים אלה שירי משוררים שכלל לא נכתב עבורם לחן.
כאן שוקד על מלאכת התרגום פרופסור לספרות הבקי בשתי השפות והמנסה למצוא את המילים הנכונות ביותר. התוצאה בדרך כלל איומה, כיוון שהלחן הולך לאיבוד, ועמו כל היופי של השיר. ניתן אמנם אולי לדקלם את השיר המתורגם, אך כל המנגינה הפנימית והלחן, אם ישנו, אבדו לעד. בנוסף לכך, ככל שהתרגום מדויק יותר, כך הולכים לאיבוד הקשרים שבין הברות הסיומת, החשובים כל-כך בשיר המקורי. הפעם החטא הוא הפוך: נשארו המילים ואבדה המנגינה, והשיר איבד את זהותו.

הדרך השלישית, העדיפה בעיניי, היא דרך המנסה לשמור הן על המילים והן על הלחן. מטבע הדברים, התרגום לא יכול להיות מדויק כמו בתרגום האקדמי, מכיוון שקודם כל המתרגם חייב לשמור על המנגינה הפנימית ועל הלחן. עם זאת הוא חייב להיצמד למשמעות המילים בכל שורה, או מקסימום בתוך כל בית, אחרת הוא מבצע תרגום "מסחרי". האם זה בלתי אפשרי? מסתבר שלא. מסתבר שבכל השפות המשוררים כתבו שירים דומים, ולכן כבר קיים מה שאני קורא "תרגום טבעי", כלומר ניתן למצוא מלים וביטוים שלמים בשפה אחת המקבילים לחלוטין לביטוים בעלי אותה המשמעות בשפה השנייה. יתרה מזאת: המילים האלה גם יוצרות חרוזים וצלילים זהים. הסוד, כמובן, הוא למצוא אותם. וכשמצאנו אותם, יתברר לנו שלא יכול היה להיות תרגום אחר. והרי דוגמא הלקוחה מהשפה האיטלקית, מתוך שירי אהבה, כמובן: cuore/amore ובעברית: לב/אוהב.


המנסה לתרגם שיר בדרך זו עושה לעצמו חיים קשים למדי. הוא חייב להתמודד עם עוד כמה "עיזים", ואחת מהן היא האופי התמציתי של השירה: גדולתה של השירה טמונה בכך שהמשורר מצליח להגיד הרבה במעט מילים. והרי דוגמא קיצונית של תמציתיות, הלקוחה משיר של המשוררת רחל, הנקרא, איך לא? "זמר":
סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה,
פֶּצַע וָצֹרִי, נַחַת וּדְוָי.
שני חרוזים, סך הכל 10 הברות בחרוז הראשון ורק 9 בחרוז השני. ובכל חרוז ישנם שני צמדים של מילים שהם גם ניגודים. המילים המנוגדות מחוברות ביניהן על ידי אות החיבור וי"ו. אבל יש יותר מזה: הצמדים בנויים בצורת כיאסמה (על דרך השיכול), כלומר המילים ה"רעות" (סער/בכה/פצע/דוי) מופיעות בהתחלה ובסוף של כל חרוז, והמילים ה"טובות" נמצאות באמצע והן כאילו מתקרבות כדי להגן האחת על השניה (דֹמי/צהל/צֹרי/נחת). נו, טוב, המחשבה על "הגנה הדדית" היא פרשנות שלי. האם לזה התכוונה המשוררת? ואיך לשמור את כל האפקטים האלה בתרגום לאיטלקית, ובלי לחרוג מ-19 ההברות הקיימות? יתרה מזאת: השיר, כמו שאר שירי רחל, נכתב במשלב גבוה מאוד, ומה לעשות שהשפה האיטלקית, כמו שפות לועזיות אחרות, דורשת במשלב גבוה דווקא מילים ארוכות? לא אשעמם את הקורא עם עוד מחשבות על דרך בחירת המילים ועל התאמתם למקור. אוסיף רק את התרגום למי שיכול לערוך את ההשוואה:
Furie silenti, gioie, rimpianti,
Tagli ed unguenti, calme agonie.



קודם אמרתי "האם לזה התכוון המשורר?". אמנם הביטוי נדוש, אך כשבאים לתרגם שיר, הוא איננו טריוויאלי כלל וכלל: אם המשורר הכניס פירוש "כפול" או כתב השאלה מיוחדת, הרי שנדרש מהמתרגם לא "לפספס" ולהעביר לשפה האחרת את כל המשמעויות. לרוב המשורר אינו מספר למה הוא התכוון, אך לעתים נדירות יש מזל והוא חושף את ה"סוד". לי היה מזל שכזה: לפני כמה שנים, בנסיעה קצרה ברכבת באיטליה, התיישב מולי המשורר חיים גורי. כמקובל בין ישראליים, פתחנו בשיחת חולין על יופיו של מחוז טוסקאנה. בהמשך השיחה לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לו שתרגמתי את שירו "הרעות", ואז הוא סיפר לי שכתב את השיר בסוף נובמבר 1948, והוסיף הסבר מעניין אודות שני חרוזים:
"על הנגב יורד ליל הסתיו" ו"כבר שנה..."
"ראה –אמר לי- סוף נובמבר זה חורף, אבל בנגב החם, באותה התקופה של השנה ההרגשה היא עדיין של... סתיו". הסבר מעניין עוד יותר קיבלתי אודות המילים "כבר שנה". "עבורנו, הלוחמים, מלחמת השחרור לא החלה ביום הכרזת העצמאות, אלא מספר חודשים קודם לכן, ביום ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה, ב-29 (כ"ט) בנובמבר 1947. וכשחיברתי את השיר, בסוף נובמבר 1948, עברה בדיוק שנה...".


אחד המאפיינים הידועים בכתיבת שירה הוא ריבוי ההשאלות. בהשאלה (למשל: "בחורה קורנת כמו שמש"), מעבירים ל-א' (בחורה) תכונה השייכת באופן טבעי ל-ב' (שמש). המשוררים אוהבים לכתוב השאלות, אך לא תמיד אפשר לתרגם אותן כמות שהן, מפני שמטבע הלשון הנוצרת בהשאלה – פיוטית ככל שתהיה בשפה מסוימת – לעתים היא "איגיון", nonsense, בשפה השניה. נחזור לחרוז הראשון של "ירושלים של זהב": "אוויר הרים צלול כיין". בעקבות השיר, הביטוי הפך בעברית למטבע לשון, אך בבואי לתרגם את השיר, נתקלתי בבעיה רצינית: אי אפשר לתרגם את הביטוי באופן מילולי, כי בלועזית אין לו משמעות: בגלל שהיין צבעוני, האוויר לא יכול "לקחת" את תכונת הצלילות דווקא מהיין. השאלה ההפוכה, במקרה זה, גם היא חסרת הגיון, כי יין צלול כמו אוויר, מאבד את הצבע והוא כבר לא יין...

אני מודה: לכאורה אני מתפלסף, אבל עדיין הקורא האיטלקי או האנגלי לא יבין את היופי של הביטוי כי... הביטוי "זר לו" היות והוא לא נכתב קודם לכן על ידי... משורר אחר בלשונו. הקורא "לא רגיל" להשאלה שהיא גם איגיון. איך המתרגם יכול לפתור את הבעיה? באנגלית החרוז תורגם: The mountain air is clear as water. שימו לב: מבנה החרוז נשמר וניתן לזמר אותו עם הלחן המקורי, אך המתרגם הפך את היין למים! היות וגם המים וגם האוויר חסרי צבע, ההשאלה לא צורמת לאוזן האנגלית... האם יש דרך אחרת? יש: למצוא איזו תכונה טבעית של היין, אשר אוויר-ההרים יוכל לשאול ממנו. תחשבו לרגע: אוויר ההרים, גם בעברית וגם בלועזית "משכר". לכן יאמר המתרגם האיטלקי "האוויר משכר כמו יין" inebria l'aria come il vino.

וכאן אני נכנס לסוגיה עדינה: האם בכלל מותר למתרגם לקחת יוזמה? האם בניסיונו להעביר לשפה אחרת את רוח הדברים, המתרגם "מרשה לעצמו" יותר מדי, ו"גונב את ההצגה" מהמשורר? ובכן, יש משוררים שלא אוהבים את זה. אחת כזו הייתה המשוררת נעמי שמר, "הכוהנת הגדולה של הזמר העברי". אני מסכים בהחלט עם הכינוי, אך במשמעות שונה למדי מהמשמעות המקובלת בציבור: נעמי שמר, מילאה את תפקידה של "הכוהנת הגדולה" ב... קנאות עקשנית, כיאה לתפקידה המוצהר של כוהנת גדולה. למדתי זאת בפגישה קצרה שהייתה בינינו לפני מספר שנים, ואני מוכרח לומר שהיא, בקנאותה לשמור על השירה העברית, תרמה לה רבות, אך גם הסבה לה נזק בלתי הפיך.

אך על זה אשמח לשוחח עמכם בפעם הבאה...


לאתר של דניאל שלו, ובו תרגומי שירים.
ליצירת קשר עם המחבר: ddshalev@netvision.net.il.





© כל הזכויות שמורות