פכר את האצבעות

הפירוש המקובל היום לצירוף פָּכַר אֶת הָאֶצְבַּעוֹת הוא כופף, מתח או הניע את פרקי האצבעות כדי לשמוע צליל ("קְנָאק"), באנגלית: crack one's fingers. פירוש מודרני זה של הפועל פכר התפתח בהדרגה, והוא שונה מהפירוש שלו במקורות.

במקור, הפועל פכר הוא פועל ארמי שעניינו שילוב והצמדה – ובמקור לא היה לו לו קשר להפעלה של כוח או לשבירה. הפועל פְּכַר הארמי מופיע במשמעות זו בקערות הַשְׁבָּעָה שנמצאו במסופוטמיה: "ופכרית.. ואסרית" (הצמדתי וקשרתי), והוא קיים גם בסורית במשמעות של הצמדת הידיים.
פכירת הידיים מופיעה פעם אחת גם בתלמוד הבבלי: "פכר ידיה ומצלי" (שבת י א) – הצמיד את כפות ידיו והתפלל. בתמונה רואים פסל שומרי המדגים את פכירת הידיים בתפילה השומרית. עמידת תפילה כזאת היתה כנראה מקובלת בבבל (מסופוטמיה/שומר) גם בימי חז"ל.

גבר שומרי בשעת תפילה: פסל ממסופוטמיה (2,310-2,600 לפנה"ס). קרדיט: מוזיאון ארצות המקרא.

במדרשי חז"ל ולאחריהם קיבל הפועל פכר משמעות שונה – של שבירה. משמעות זו נוצרה ככל הנראה משיכול אותיות של הפועל פרך, שפירושו לשבור. כך למשל במדרש בראשית רבה: "ב' אילנות שהיו סמוכין זה לזה. עמדה רוח אחת מהם ונפל על חבירו ופכרה" (כג ה). כלומר: שני עצים היו סמוכים זה לזה. באה רוח והפילה אחד מהם על חברו ושבר אותו.

במאה השש עשרה, בחיבורו הגדול "שולחן ערוך", כתב ר' יוסף קארו על האופן שבו יש לעמוד בשעת התפילה: "מניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד" (אורח חיים צה ג). עמידה זו מזכירה את עמידת התפילה השומרית, שגם בה כף יד ימין מחזיקה בכף יד שמאל.

הרב דוד הלוי סגל, בפירושו "טורי זהב" על השולחן ערוך (המאה השבע עשרה), כתב על סעיף זה:

		"הימנית על השמאלית" – רמז להכנעת היצר הרע, שהוא נרמז בצד שמאל (בית יוסף). ומה שכתוב בגמרא דרב אשי [במסכת שבת המצוטטת למעלה] בעידן צערא בעלמא הוה פכר ידיה, אינו ענין לכאן בהנחת ימין על שמאל, ומסברא דנפשיה. כמו כן הרמב"ם. דאם כן - היה לו לכאן לחלק בין צערא בעלמא לשלמא בעלמא. אלא פכר ידיה הוא ענין אחר: מענין צער בית מקדש כאדם ששובר אצבעותיו.
(טורי זהב - מגן דוד).

כלומר, הרב סגל הפריד בין אופן התפילה כפי שמורה השולחן ערוך (הצמדת הידיים והנחתן על הלב), לבין תיאור התפילה כפי שמובא בגמרא לעיל ("פכר ידיה ומצלי"), והוא הסביר את הפועל פכר שבגמרא במשמעות של "שבירת האצבעות".

בעקבות פרשנות ה"טורי זהב" הלכו גם סופרי העברית החדשה: בספר "שבחי הבעש"ט" (1815) כתב דב בר: "ופכר הרב את ידיו ואמר 'ווי ווי'". כלומר: לחץ את כפות ידיו זו אל זו מתוך צער וממצוקה. לאחר שהתקבעה הבנה זו של הפכירה כהפעלת לחץ על האצבעות בשל צער, השתנה הביטוי מפכירת הידיים לפכירת האצבעות. כך למשל כתב י"ד ברקוביץ: "שומע יללת נשים המקוננות ופוכרות אצבעותיהן" (הראשונים ס). מכאן קצרה הדרך להבנת הביטוי כפי שמקובל בימינו: שילוב של שתי המשמעויות של הפועל פכר: הצמדה ושבירה.