לנצח תאכל חרב

הפוליטיקאים שלנו מרבים להשתמש בביטוי "לנצח נאכל חרב".
הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך, אבל היום נוטים להבין אותו בהיפוך של התחביר המקורי.

מקור הביטוי הוא בשאלה רטורית המופיעה בשמואל ב' (ב כו):
וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל-יוֹאָב, וַיֹּאמֶר: הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב? הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי-מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה.

היום רוב האנשים מבינים את הביטוי במשמעות המילולית של אכילת חרבות (אולי ברוח ביטוי הסלנג: "אכלת אותה!"). לעומת זאת בתנ"ך, על אף שהמשמעות דומה, המילה "תאכל" מוסבת על החרב – כלומר: הלנצח תאכל החרב (תהרוג) את הקרבנות שלה?

בתנ"ך הרבו לתאר את פעולת החרב כאכילה:

• אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר (דברים לב, מב)
• וְהִבְעַרְתִּי בֶעָשָׁן רִכְבָּהּ, וּכְפִירַיִךְ תֹּאכַל חָרֶב (נחום ב יד)
• אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם--טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם--חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ (ישעיהו א, יט-כ).

את אותה פעולה של אכילה עושה גם הסכין המקראי – המאכלת: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת (בראשית כב י). ואם החרב אוכלת - יש לה צד חד הנקרא ◄פה, ולפעמים שני הצדדים שלה חדים, ואז היא ◄"חרב פיפיות" (בעלת שני פיות).